יד יצחק - א נד

המבול כתיב ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו וגו'. ולכאורה יפלא הלא בשביל זה הובא המבול ואיך בעבור טעם זה בעצמו ימנע המבול וכאשר הוקדם. ולדברינו נאמר דבזה חלוק דור המבול מדורות שלאחר המבול דראה עין ה' שהכל גלוי לפניו [אף דהרשות נתונה כאבות פ"ג ועיין ברמב"ם שם בפירוש המשנה ובהבאים אחריו] דדור המבול התגרו יצה"ר בנפשייהו וכל מחשבותם לרע מגדולם ועד קטנם ולזה נאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. היינו משכלו ורצונו לא מתגבורת היצר ורק מחפצו. דאדם איתקרי עדיין היינו דשכלם ודעתם אתם וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום היינו דגם כל מחשבותם לרע ומטוב לא ידעו. לכן וינחם ה' וגו' ויאמר ה' אמחה וגו' משא"כ דורות שלאחר המבול רוב העולם והדורות לא יחטאו רק בעבור דרוע יצרם רבה וחזקה עליהם ולזה נאמר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם ולא כתיב רעת האדם דהרעה אינו מהאדם רק מהיצר וכמו שהתבאר. כי יצר לב האדם רע מנעוריו היינו מתחילתו היצר מתגבר ולא כתיב כי יצר מחשבות לב האדם כבדור המבול והא דכתיב כי יצר לב האדם היינו משום דמשכן היצר בלב וכאמרם ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחות הלב ולכן לא יבטל כלל הבריאה בשביל זה רק כל אחד חטאו ישא (ואף דיש רשעים גמורים עכ"ז הלא לא בשביל מיעוט השוטים הרשעים יאבד את עולמו] ובאופן זה יתבאר ג"כ דברי תלמודן בחגיגה (ט"ז א') דריש ר' יהודא בר נחמני מתורגמני' דר"ל מאי דכתיב אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל לך אל תשמע לו שנאמר אל תאמינו ברע ואין רע אלא יצר הרע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין אלוף אלא הקב"ה שנאמר אלוף נעורי אתה והתעוררו המבארים דאיך יבוא להבטיח להאדם בדברי שוא ותפל כהמה. ועוד דלמה לא הביא מקרא דפ' בראשי' המוקדם הנ"ל. ולפי דברינו יתבאר קצת דאין בדעת היצה"ר להסיתו דיחטא ברצון ממש דע"ז לא יאבה האדם לשמוע אליו כי ודאי לא יכפר ה'. רק דבא להנצל מרגזותו של יצר טוב דא"ר לוי בר לחמא אמר ר"ל בברכו' (ה') לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו' לכן ידבר באזני האדם הסר נא מעט כל עסקך ממני ואם יראת אתה אולי תלכד במצודתי בודאי הקב"ה מוחל לך כי בין כך ובין כך צריך שמירתו כי אלולא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו וכיון דאין כוונתך למרות עיני כבודו אין בך עון אשר חטא כ"כ. ולכן הביא ראיה מדכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא מקרא דבראשי'. והלא א"כ ראי' מפורשת שאין הקב"ה מקפיד כ"כ על מה שאין העשיה למרות נגדו דהלא הקב"ה העיד דהוא רע וא"כ בודאי צריך שמירתו ולכן ישמרך אף אם אתה לא תרגיז תמיד. [ולשון חטא הוא מלשון קולע אל השערה ולא יחטיא דבלאו הכי קשה קצת לשון חטא הכא דכיון דבדעת יעשה לא נופל כ"כ לשון חטא ואף כי איננו מוכרח כמובן] לזה אמר דאיננו כן דהקב"ה עוזר רק הבא לטהר מסייעין אותו כיומא (ל"ח ב') וגם שמה הוא מימרא דר"ל בעצמו והיינו דמגרה יצר טוב על יצה"ר וזהו אלוף נעורי ונעורי יפורש כלשון התנערי מעפר. והיינו דאם ההתעוררות ממך אז הוא אלוף שלך. ואלוף הוא לשון מלמדך ומדריכך עיין (שבת ק"ד) או מלשון אוהב וכוונתו רק אם אתה בא לטהר אז מסייעין אותך ואז ייטיב לך כל הימים:

דרוש שני בדרוש הזה יבואר מעלת אדון הנביאים שזכה למדריגה היותר גבוהה מכל האדם. וענין הכבדת לב פרעה. וגודל מעלת הענוה הגדולה מכל המדות. ויתבארו הסימנים ששלחו מתם על בן עוה"ב המובא בסנה' (פ"ח ב') ופלוגת' חז"ל אם בוראנו יתעלה שוכן את דכאאו דכא עמו המובא במס' סוטה (ה' א'). ודרשת חז"ל על פסוק דותתצב אחותו מרחוק המובא שם (יא א') וענין כשעלה משה למרום מצא להקב"ה שיושב וקושר כתרים וכו' המובא במנחות (כ"ט ב'). ועוד איזן מקראות ומדרשי חז"ל:

מדרש (שמות רבה פי"ג) ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה הה"ד כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניה' שאל אבנימוס הגרדי את רז"ל אמר להם הארץ היאך נבראת תחילה אמרו לו אין אדם בקי בדברים אלו אלא לך אצל אבא יוסף הבנאי הלך ומצאו שהוא עומד על הקרויא אמר לו שאלה יש לי לשאל אותך אמר ליה איני יכול לירד מפני שאני שכיר יום אלא שאל מה תבקש א"ל היאך נבראת הארץ תחילה אמר ליה נטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרק על המים ונעשה ארץ וצרורות קטנים שהיו בעפר נעשו הרים וגבעות שנאמר בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו וברור הוא הדבר באזני בני אדם שנאמר כובד אבן ונטל החול מהו כובד אבן מי שהוא רואה את ההרים ואת הגבעות אינו אומר היאך ברא הקב"ה את אלו. מהו ונטל החול אלא החול שהמים נתון עליו מלמעלה והוא נתון מלמטה והוא נושא אותם אמר הקב"ה יקרה היא בעיני ב"א ורואין כאילו יגיעה היא לפני ואינה יגיעה שנאמר לא ייעף ולא ייגע במה אני יגע במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטנים שנאמר הוגעתם את ה' בדבריכם הוי וכעס אויל כבד משניהם ע"כ. וצריך באור רב דברי קדשם:

נעתיק לדבר מקודם במד' הענוה אם אמרנו נבוא לבאר גודל הענוה הלא רבות ימצאו ומשה רע"ה נצטייר ונשבח בתורה בענוה שנאמר [במדבר י"ב] והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה וכתיב לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' כי אתם המעט ודרשו חז"ל (חולין פרק כיסוי הדם) אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם נתתי גדולה לאברהם וכו' וכתיב ומתחת זרועות עולם ודרשו שם אין העולם מתקיים אלא על מי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר ומתחת זרועות עולם ואמר דוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני ואמר עוד ואנכי תולעת ולא איש (ובסנהדרין פ"ח ב') אמרו איזהו בן העוה"ב שלחו מתם ענוותן. ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק וגריס באוריי' תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשי':

ובעמדינו בזה נבין קצת השלשה סימני' שנתנו לענין דלכאו' הכל אחד והנרא' לומר קצת בזה דידוע דיש שלשה עניני ענוה האחד אף דהשיג בעצמו דהוא מנושא מבני גילו באיזה ענין ודבר מה עכ"ז כל גדלותו להבל בעינו ואינו נחשב לו כלל יען כי רק עניני אלהינו הוא תכליתו וכל הכבוד ועניני עוה"ז וכדומה הכל הבל ורעות רוח בדעתו ולא באלה חפץ לבבו. והשני כי משיג באמת כי קצרה ידו בעבודת ה' ורחוק הוא מהתכלית הרחק רב ואיך יתגאה אך אשר גם לחבירו יאמיד לזה וכמוהו כן חבירו וא"כ אף כי בעיניו שפל נגד ה' וגם נגד חבירו אינו בגדר בעל גאוה אבל שפלות נגד חבירו לא ימצא ג"כ