יד יצחק - א נג

הוא דבאמת איך יכלו לכבוש הר גבוה עם כל הדקדוקים הוא בעזר אלהים בודאי ולכן בוכין דלא הוציאו כוונת ה' בשלימות אבל להרשעים דעמהם אין מדקדקי' וא"כ מעונות הגדולים הלא בנקל להמלט ולכן נדמה להם כחוט השערה ועדיין נשאר לדבר מיסוד השלישי הוא השלום דהוא הוא כלי המחזיק ברכה לישראל כמתניתין דעוקצין ובו שלם ברכת כהנים ואמרו אם אין שלום אין כלום. וגדר השלום דיבר מהרי"ע דאינו אחר הקטטה דאיך יבוא ענין גדול ונעלה כזה אחר הרעה המגונה כמדת המחלוקת אלא הוא לאהוב את חבירו ולדרוש שיהי' על השלימות הן בעניני עוה"ז והן בעניני יראת שמים וכדומה וכאמרם ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה ובש"ס דשבת גבי הגר שרצה שהלל ילמדנו כל התורה על רגל אחד למד לו ואהבת לרעך כמוך ואידך פירושא ובמדת השלום יכולנו לקיים כל התורה ולהגיע לשכר של הש"י עולמות הנ"ל. דאף כי יש כמה וכמה מצות שתלוין בכהונה ובלויה עכ"ז כאשר אנחנו מקושרים זה בזה הלא כל ישראל כאיש אחד ומעשה המצות של זה לזה יחשב וכאמרם סוף פ"ק דקידושי (מ' ב') ר"א בר' שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות עשה עבירה אחת וכו' ודרשו חבור אפרים עצבים הנח לו היינו אם מחובר אפרים בשלום זה לזה אף כי עובד עצבים הנח לו [ובקרא בהושע כתיב חבור עצבים וגו'] והכוונה לדברינו בפשיטות כיון דמחוברים הנה אז צדיקים שבדור יגינו על הרשעים דכולם כאיש אחד יחשבו ויש לדבר הרבה בזה והמביאים לשלום ראשון לשלום הוא מדת הענוה דנראה ומוחש בחוש דאם הוא בענוה יתנהג אזי הוא אהוב לחבירו ויוכל להתדבק עמו ומקרא מפורש הוא וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום. ועוד מצינו בתלמודן סנה' (צ"ט) אר"א כל העוסק בתורה לשמה עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנאמר או מי יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי והכוונה כי יסתם פי המקטרגים עלינו למעלה וממילא נוכל להתדבק שלום למטה ועוד דבלימוד התורה יבין וישכיל גודל השלום דהלא כל התורה הוא פירושא דואהבת לרעך כמוך והלא גדר השלום הוא דלא יעשה רעה ושום הפסד לחבירו וישתדל רק לטובתו וכנ"ל וזה הוא בנין רוב תורתנו. ועוד לנו כאשר נפרש קצת דברי הילקוט דאמר ארבעה רוב שלימות הם יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום:

וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך ונאמ' באוני דכוונת הילקוט לפרש המביאין שלום וחשב הראשון הוא המלך המשיח וכדמצינו במדרש והובא בתוי"ט סוף עוקצין דביום השלישי יאמר בא שלום עי"ש והשני הוא אוהב התורה היינו האי הנחשב לעיל והוא הלומד תורה לשמה אף אם אינו ת"ח וכדאר"א כל הלומד תורה לשמה והשלישי בקודש הוא העניו והביא קרא דוענוים יירשו ארץ וכו' והאחרון חביב הוא ת"ח וכדאר"א המובא באיזו מקומות ומהם סוף ברכות דת"ח מרבים שלום ומהאי קרא אמר לי' שנא' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך [ואף דת"ח לא גרע ממי שאיננו ת"ח והוא עוסק בתורה ולמה לן תרתי כתובים ע"ז. היינו שלום רב לאוהבי תורתך וכל בניך. נראה לומר בפשיטות האיש פשוטי עושה שלום רק בפרטי האישים וכן מורה לשון הכתוב שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול היינו להם ולהדבוק אליהם. אבל תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם בכללו והיינו דכתיב ורב שלום בניך ולא נכתב לבניך כדכתיב לאוהבי תורתך וכמובן] והא דנקטי רובי שלומות היינו התאמצות שלום ורוב נקרא. אך לפנינו לא נשאר לדבר כמעט רק בגדר הענוה שהוא יביאנו לשלום דידוע דדין ת"ח אינו אתנו כי יתמי דיתמי אנחנו ואם המצא ימצא יחידי סגולה יראי ה' באמת ות"ח הלא נגד הכלל ידובר. וכ"כ עסיקת התורה לשמה באמת ג"כ אינו מצוי אתנו כ"כ דרוב אנשי עם ה' המה טרודים בעסקיהם אך גדר הענוה קל לנו כי באמת שפלים ונבזים אנו ואם הראשוני' כבני אדם אנו וכו' וא"כ במה נתגאה והלא אין לנו כמעט שום סותר למדת הענוה ובזה נקל לנו לבוא אל השלום לולא דהשקר לנגדנו המרחיקנו מהשלום אם לא סיוע אלהינו וכאשר הוקדם דיצרו של אדם מתגבר להרחיקו מהשלום והאמת. ואלהינו בטובו וחסדו ידו נטוי' עלינו להצילנו מהאכזרי אשר תמיד בכל יום פורש רשת ללכדנו:

ובזה נבוא לבאר קצת המדרש שהקדמנו דבשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתים כתים צדק אמר יברא שהוא עושה צדקות וחסד ג"כ אמר יברא שהוא גומל חסדים אמת אמר אל יברא שכולו שקרים ושלום אמר אל יברא דכולו קטטה וביארנו בראשית דברינו טעם דההעוררו בזה חסד וצדק משום דהמה שעליהם העולם עומד ושלום ואמת משום דהם שני עמודים שעליהם העולם מתקיים מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ ונאמר בהתמי' הרבה שהתעוררנו בתחילת דברינו דמדוע ישליכו להאמת עבור אמיתותו ועוד תמוה מעיקרא מאי קסבר בוראנו יתעלה עיי"ש. דהכוונה דהאמת בלתי סיועת אלהינו אין ביכולת האדם לעמוד כנגד יצה"ר. וזה היה טענת המדות דהלא תכלית הבריאה הוא לתת שכר טוב על טוב בחירתו וכיון דהיצה"ר קשה עד שאין באפשרות האדם לעמוד נגדו [בלתי יחידי סגולה כאברהם אבינו. והם על כלל העולם ידברו] ולמה ייצר ויברא האדם מה עשה הקב"ה השליך אמת לארץ הכוונה דהוריד משמיא התעוררות וסיוע לאדם שיעמוד על האמת וממילא יבוא לשלום כאשר הקדמנו אשר אם יעמוד על האמת ויבין קוטנו ושפלותו בודאי יתרחק מהקטטה וידבק בהשלום. ולזה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס שלך. הכוונה לדרכנו טענתם היה כיון דכל תכלית הבריאה הוא להציל להנשמה מנהמא דכסופא וכנ"ל וא"כ כיון דעד כאן אתה הוא המסייע לה וא"כ נשארת היא בבזיונה ודי לה חד בזיון ולמה נוסיף לה בירידתה להגוף. דהלא גם זה נחשב לה רב בזיון כמובן [ולפי דברינו התכסיס לא על האמת ידבר ורק על הנשמה]. והשיב להם הקב"ה תעלה אמת מן הארץ הה"ד אמת מארץ הצמח הכוונה דהנה באמת אמרו ביומא (ל"ט) דרק הבא לטהר מסייעין אותו לטמא פותחין לו וא"כ הא דאמרינן (קדושין ל' וסוכה נ"ב) אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו הוא רק אם האדם בא לטהר במחשבתו הטוב' וזהו אמרו של הקב"ה תעלה אמת מן הארץ רצונו דאף שאני מוריד אמת מן השמים עכ"ז תחילת האמת היא מן הארץ היינו כשהאדם בא לטהר ואח"ז אני מסייעו. ולכן כדאי הבריאה כמובן ואולי היא כוונה נכונה בעזה"ש:

ובזה יש לומר קצת ישוב למה שהתעוררו המפרשים במה דכתיב קודם המבול וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ וגו' ויאמר ה' אמחה את האדם וגו' ולאחר