יד יצחק - א נה

אצלו ואף אשר מאילו שני הענוים טוב מהם הוא החלק הראשון עכ"ז מאמת גם זה הראשון רחוק הוא דהלא אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו' וזה אמרו ע"ע רבותינו האמוראים קדושי עליון א"כ אנחנו בדורותינו אלה כאין וכאפס אנחנו ואם נחשוב חובותינו נגד בוראנו יתברך אז אין בכחנו לשלם אף אפס קצהו כידוע והלא רחוק מאוד מאתנו להיות כל דביקותנו בכל עת לה' לבדו ותמיד ילכדנו יצה"ר ברשתו עד שנרחיק גם מענוה כזה. לכן גם באלה לא בחר ה' ואין ענוה כזה רק לצדיקים גדולים ומפורסמים והאמת אתם ואין לחוש ג"כ לצדיקים כאלו אבל לנו ולבנינו בודאי אין די לנו ענוה מחלק הראשון לבדו וכנ"ל וכ"ש בהחלק השני לא ירצה ה' אף דיבין ערכו ופחיזותו עכ"ז כיון דגם לחבירו יעריך כזה הלא כמעט יצא שכרו בהפסידו ורק בהשלישי בחר שיעריך לחבירו שטוב ויפה ממנו וכאשר כתב רבינו הרמב"ן באגרתו לבנו דאם פלוני עשיר אזי עליו לכבדו וכמוהו אם חכם ואם להיפך אזי אתה מזיד והוא שוגג עי"ש ולכן שלחו מהם איזהו בן העולם הבא ענוותן. הוא החלק הראשון שכל עניני העולם הוא להבל ולריק בעיניו. אך לא די בזה לבד רק דג"כ שפל ברך היינו חלק השני הנ"ל דהוא שפל בעיניו ומכיר ערכו. ואך באיזה אופן דלחבירו מחשיב בעיניו ולא דמעריך חבירו לערכו והוא שייף עייל שייף נפיק. דמנהיג עצמו בענוה רבה ככופף קומתו לפני כל האדם. ומזה יוצא עוד תכלית טוב וגריס באורייתא תדירא כיון דעניני העולם להבל בעיניו כחלק הראשון. ועם כל לימודו מ"מ אינו מחזיק טיבותא לנפשי' דכיון שמכיר פחיתות ערכו נגד אלהינו ואף נגד חבירו א"כ בודאי לא יחזיק טיבותא גם אם ירבה לימודו. וע"ד זה אמרו בכיסוי הדם אמר ר' יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם מאי אומנותו של אדם בעונם הזה יעשה עצמו כאלם [כוונתו דאופן הענוה הוא כחלק השני ומצורף לזה ענין השלישי הנ"ל היינו דיעשה עצמו כאלם דהוא בעל החסרון מכל החסרונות שנמצאים באדם כאמרם החובל בב"ק (פ"ה ב') חרשו נותן לו דמי כולו ופירש"י שם חרשו אין ראוי לכלום וכיון דעושה עצמו לאלם ולבעל חסרון בודאי כל בני האדם מדברים המה דאם כל האדם אינם מדברי' מה חסרון באלמותו כיון דכן כל האדם ויעשה עצמו כאלם דווקא עצמו ולא לחבירו ג"כ יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון באולי כוונתם דכיון דישים את עצמו כאפס וכאין ימנע עצמו מן הדין במקום שהדור צריך לו ע"ז אמר ר"י צדק תדברון וכאמרם בעבודת כוכבים (י"ט) ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה והיינו כשהדור צריך לו וכחוה"מ סימן י' ואמרם עוד יכול יגיס דעתו היינו דאף אם יוכל לעשות פשרה עכ"ז לא יזדקק כ"כ דווקא לפשרה אמר דלא כן רק מישרים תשפטו בני אדם ואין לך ישר כפשרה (ועיין סמ"ע שם סי' י' סק"ט דפירש כוונת המחבר במה שכתוב וכל המונע עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא והוא המשנה דאבות. פירש הסמ"ע דכוונתו דאף אם הדור צריך לו עכ"ז יראה בכל האפשרות לעשות פשרה ולא לעסוק בדין כו' ע"ש]. וכירושלמי המובא בתוספות דלית חכים לעשות דין בדורותינו. ואמרו (בסוטה ה') בא וראה כמה גדולים נמוכי רוח לפני הקב"ה שבזמן שבהמ"ק קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם שנאמר זבחי אלהי' רוח נשברה אך לכאורה קשה קרא ראשו לסופו דבתחילה אומר זבחי אלהים רוח נשברה ולבסוף מסיק לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (ועיין בדרוש רביעי מה שכתבנו בזה] אך לפי דברינו הנ"ל יש ליישבו קצת בדרך זה דרוח הוא היוצא מהאדם ולחוץ כענין הרוח והוא חלק הענוה המתבאר דמחשב עצמו פחות מחביריו וזה הנראה לחוץ ולכל נראה אבל אם ענין ענוותו הוא רק דבקרב לבו מכיר ויודע חסרונו וגם לחבירו יעריך בערך זה וזהו לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה אבל אין זה השפלות האמתי ואמר ישעיה הנביא כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום קדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח ואמרו ע"ז בסוטה שם רב הונא ורב חסדא חד אמר אני את דכא וחד אמר אתי דכא. ופירש"י ז"ל אתי דכא אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו שכון את דכא אני את דכא אני מרכין את שכינתי אצלו] ומסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה עכ"ל תלמודן. ולכאורה אינו מובן מאי נפקא לן מינה אם הקב"ה שוכן את דכא היינו דמשפיל עצמו לעניו או דמגביה את העניו אליו הלא זה וזה אחת היא כי קרוב הוא לאלהינו יתברך ואולי נאמר בכוונתם דיחלוקו בזה דהכתוב הלזה המלמדנו דרך ענוה אם ההתקשרות לאלהיו זהו הענוה השלימה ולזה נוטה דעת האומר אתי דכה ולזה אמר ישעיה הנביא כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וגו' מרום וקדוש אשכון ואת דכא הכוונה דשם דכא וכנ"ל ודעת השני דאין כן הענוה השלימה רק דיהיה שפל ונבזה בעיניו בהבנתו ובחשבונו שקצרה ידו בעבודת בוראנו יתברך ולזה אמר אני את דכא היינו בשכר שהוא דכא לכן אנכי עמו אבל לא באלה בחר אל להיות כל עניני ענותנותו רק משום דחשק באלהותו כאשר ביארנו לעיל דיש בזה קצת חסרון בעת מהעתים. ואף דבאמת בקרא כתיב ג"כ ושפל רוח עכ"ז לדעת הראשונה רק בעניו בחר האל דהוא התכלית הגדול ושפל רוח על סיפא דקרא קאי דעליו משגיח בוראנו להחיותו משא"כ לדעת השני באמת על שפל רוח קאי כדאמר אני את דכא ושפל רוח והביא תלמודן ראי' דהלא בודאי לכן הניח הקב"ה כל ההרים והגבעות ונתן שכינתו על הר סיני לגלות על הענוה. וא"כ מדוע לא הגביה להר סיני אליו אלא ודאי דאין זה עיקר עניה רק דישים עצמו כאפס וכאין ולכן לא גבה הר סיני למעלה ורפב"י (בעבודת כוכבים כ') במנאו להמדות מנה ענוה לאחרונה לחד דיעה וכן תפסו בתלמודן בפשיטות בערכין (ט"ז):

ובעמדנו בזה במעלת משה רבינו נבין ג"כ דברי תלמודן (בסוטה י"א) והובא ג"כ במדרש וז"ל תלמודן ותתצב אחותו מרחוק א"ר יצחק פסוק זה על שם שכינה נאמר כולו ותתצב דכתיב ויבא ה' ויתיצב וגו' אחותו דכתיב אמור לחכמה אחותי את מרחוק דכתיב מרחוק ה' נראה לי לדעה דכתיב כי אל דעות ד'. מה דכתיב מה ה' אלהיך שואל מעמך. יעשה דכתיב כי לא יעשה ה' אלהים דבר לו. דכתיב ויקרא לו ד' שלום ע"כ ולכאורה כל העובר ישתומם על המראה של דברי ר' יצחק מה רצונו ומה דבריו ואין הבין. ולכן את אשר יושם בפינו אותו נדבר בעזרת האל ונאמר דאולי כוונת ר' יצחק להודיע בתחילת סיפור של משה רבינו ע"ה את אשר קשה קצת לכאורה דהלא עדיין לא הי' שום זכות למשה רבינו אדון הנביאים דהלא הי' תינוק קטן עדיין ועל מה ולמה נעשה עמו נסים כהמה בירידת בת פרעה ואח"ז בהביאתו לתוך ביתה כידוע ולכן אר"י