זיו המשנה חלק א צט

רבינו היתר שעוה לפתילה משום שלא זכרו בפסול פתילות פשוט הוא שמותר, אלא דבאמת הביא אותו רבינו וכתבו מפורש, דהרי כתב בהלכה ו' הכורך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו אם להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת ולא תשלשל למטה מותר, וא"כ פשוט הוא דה"ה וגם כ"ש בנר של שעוה שנותן בתוך השמן שכורך להיפך דבר שאין מדליקין בו על דבר שמדליקין בו כדי להקשות הפתילה והשעוה כשתעמוד בתוך שמן שהוא רותח סביב הפתילה הרי גם היא תהיה נמוח ולא תחוץ כלל בעד השמן להיות נמשך אחר הפתילה מותר, ואף שכתב רבינו בה' ט' דשמנין שאין מדליקין בהן שערבן בשמנין שמדליקין בהן לא ידליק מפני שאין נמשכין, התם שאני דשני השמנים צלולין הן ולח בלח מתערבין יחד, וכדדייק רבינו בלשונו ואמר "ערבן בשמנים", משא"כ השעוה שסביב הפתילה אף אם נעשה רך ונימוח מחמת השמן הרותח שסביב הפתילה עכ"ז הוא עומד בפ"ע ואינו מתערב עם השמן ולכן פשיטא שהוא מותר כנלע"ד ודו"ק

הלכה יב לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן ע"פ הנר בשביל שיהא מנטף ולא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר כו' גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי כו' ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו ואפילו כבתה הנר כו'. עיין לח"מ שהקשה דאמאי לא כתב רבינו דהטעם הוה משום מכבה דהא מסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה כו' עכ"ל

ולעד"ן דלא ק"מ דהרי רבינו דייק בלשונו פרק י"ב הלכה ב' "והמסתפק מן השמן "שבנר חייב משום מכבה", הרי דרק אם השמן הוא בנר עם הפתילה ביחד אז הוא מחייב משום מכבה, אבל כאן שהשמן הוא בכלי בפ"ע ורק הוא מנטף לתוך הנר אין בו משום מכבה כלל דאין זה אלא גרם כיבוי לאחר זמן ואין בו חיוב, וכמ"ש התוס' בביצה דף כ"ב בד"ה והמסתפק מפורש הכי ע"ש, ולכן שפיר כתב רבינו טעמו רק משום גזירה שמא יקח מן השמן והוא מוקצה

עוד נראה לע"ד דבעת שהנר דולק לא חיישינן כלל שמא יקח מן השמן כמו דלא חיישינן ליה בשמן שבנר עצמו, דלא חיישינן לזה אלא בצרי שריחו טוב כמ"ש רבינו בהלכה י' אבל לא בשמן, אבל הכא הגזירה הוא שמא יקח מן השמן לאחר שיכבה הנר, וזהו דאמר רבינו גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי כו' ואפילו כבתה הנר, כנלע"ד ודו"ק

הלכה יד אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר כו' שמא ישכח ויטה ואם היו שנים קורין בענין אחד מותרין לקרות לפני הנר כו'. עיין לח"מ בהלכה י"ו שהקשה דלמה לא כתב רבינו דברי ר"ה שאמר בדף י"ב ב' ובמדורה אפילו עשרה בני אדם אסור, ואדרבא רבינו כתב לעיל בהלכה ז' להיפך דעושין מדורה בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה ולא חילק בין שימוש דקריי' בין שאר שימוש, גם למה לא הביא הא דאמר רבא שם אם אדם חשוב הוא מותר והוא תימא ע"ש

ונראה לע"ד דדעת רבינו הוא זה, דבגמרא שם פריך על לשון המשנה ולא יקרא לאור הנר, חד הוא דלא ליקרי הא תרי שפיר דמי והתניא לא אחד ולא שנים אמר ר' אלעזר לא קשיא כאן בענין א' כאן בשתי ענינים, והדר אמר ר"ה ובמדורה אפילו עשרה בני אדם אסור, וא"כ לדברי ר"ה הלא בפשיטות טפי יש לתרץ דברי הברייתא דאמרה לא אחד ולא שנים דאיירה במדורה, אלא ע"כ ר' אלעזר פליג על ר"ה וסובר להיפך דרק בנר אסרו לקרות משום שמא יטה אבל במדורה דאורה רב לא חיישינן שמא יטה אפילו לאחד וכ"ש במדורת עצים דלא שייך כלל שמא יטה אלא שמא יחתה בזה הלא לא גזרו אלא בתנור וכירה ולענין בישול אבל לא לענין תשמיש, ומפורש תנן במשנה דף כ' ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שתאחוז האור ברובה, וסתם מדורה שבגבולין הוא בין להתחמם בין לתשמיש לאורה, והשתא כיון דהש"ס מוקי להברייתא דאמרה לא לאחד ולא לשנים רק כדברי ר"א דאיירי בנר ובשתי ענינים ולא כר"ה דאיירי במדורה, ש"מ דס"ל להש"ס לעיקר כר' אלעזר ולא כר"ה, ואף אם נאמר דפסיקא להו דהברייתא איירי בנר ולא במדורה מ"מ מדברי המשנה דדף כ' הנ"ל וכל הסוגיא שם ג"כ מוכרח הוא דמדורה עדיפא מנר, ובפרט כי מפורש לא אמרו בנר אלא שמא יטה ומדורה דעצים הרי לא שייך בה שמא יטה, ולכן סתמא דגמרא דאמרה דהא דאין קורין לאור הנר הוא משום שמא יטה פליגה על ר"ה ולא קי"ל כוותי' וד"ל, ובדין דאדם חשוב צ"ל דס"ל לרבינו דאדם חשוב אינו אלא דומיא דר' ישמעאל בן אלישע שהביא שם הש"ס, ותדע דהא דתנן במשנה בדף כ' מאחיזין את האור במדורת בית המוקד הוצרך לומר שם בטעמו משום דכהנים זריזין הן, ולא אמר משום דכהנים חשובין הן, וא"כ אם הכהנים ששמשו במקדש לא נקראו בשם חשובין בודאי אין בזה"ז דין דאדם חשוב, ולכן שפיר השמיטו רבינו וד"ל

פרק ו הלכה כב מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לעכו"ם כו' אבל מציאה לא יתן לעכו"ם אלא מוליכה פחות פחות מד' אמות עיין בדברי רבינו לקמן פרק כ' הלכה ז' שכתב לא היתה עמו בהמה ולא עכו"ם כו' מהלך בו פחות פחות מד' אמות ואפילו מציאה שבאה לידו מהלך בה פחות פחות מד' אמות, אבל קודם שתבוא לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מד' אמות עכ"ל, וכתב שם המ"מ וז"ל ובפ"ו כתב ג"כ שמציאה אינו נותנה לעכו"ם אבל יוליכנה פחות פחות מד' אמות, והוא כשבאה לידו וכשאינו יכול להחשיך עכ"ל, וצ"ל דהכי כוונתו כשבאה לידו או אף כשלא באה לידו אבל כשאינו יכול להחשיך עליה, אבל הרבה הוא תימא דכשבאה לידו הרי מפורש אמרו בגמרא בריש מי שהחשיך דככיסו דמי ונותנה לעכו"ם, ואף להאיכא דאמרי שם דרבא בעי לה ואסיק בתיקו, ג"כ תיקו דרבנן היא ולקולא, והכא הלא אמר רבינו דלא יתננה לעכו"ם, וא"כ הלא ע"כ איירי הכא רק בשלא באה לידו, לכן נלע"ד דט"ס הוא בדברי המ"מ שם וצ"ל והוא כשלא באה לידו וכשאינו יכול להחשיך עלי', ולפ"ז א"ש דבריו ברויחא דכשלא באה לידו בעינן עוד שלא יכול להחשיך עליה וד"ל

עוד הביא שם המ"מ דעת החולקים על רבינו בזה דאית להו דמציאה כשם שאסור לתתה לעכו"ם כך אסור להוליכה פחות פחות מד' אמות, והביא גם לתשובת רבינו בזה ע"ש, ועיין בכ"מ בכאן שהביא לדברי הרשב"א בתשובה שהשיב לשואליו, מה שהוקשה לכם דבגמרא לא משמע הכי כבר השיג עליו הראב"ד כן אלא שהרמב"ן הצילו מעט ונתן טעם לדבריו כו' ואינו מחוור כלל כו', גם בשם הרמ"ך כתב תימא דבגמרא משמע דבכיסו אם אין עכו"ם ולא חמור מוליכה פחות מד' אמות אלמא דמוליכה איכא למגזר יותר והוא התיר במציאה להוליכה ולא לתתה לנכרי כו' ע"ש

ולעד"ן דדברי רבינו נכונים וברורים בטעמן בפשיטות מאד, דהנה לענין כיסו אמרה המשנה רק ההיתר ליתנו לעכו"ם או על החמור אבל ההיתר להוליך פחות פחות מד' אמות לא הזכירה ואמרו בגמרא שלא רצו לגלותה משום כבוד אלקים הסתר דבר, שמעינן מזה דליתן לעכו"ם עדיפא להו לחז"ל להתיר גבי כיס מלהוליך פחות פחות מד' אמות, וע"ז אמרו בגמרא דרק בכיסו לבד התירו ליתן לעכו"ם אבל במציאה כי לא באה לידו לא התירו ליתן לעכו"ם, ור' יצחק חידש בגמרא שאם אין עמו לא עכו"ם ולא חמור מותר לו להוליכו פחות פחות מד' אמות. ועתה הנה לענין ההיתירים הנזכרים במשנה דייקה המשנה מפורש דרק לענין כיסו אמרוה אבל לא לענין מציאה, משא"כ ההיתר שאמר ר' יצחק אף שהוא מדוחק מ"מ לא אמר זה דוקא לענין כיסו ומשמע ודאי דה"ה לשאר דברים, ואף דלכאורה אין זה מובן דהרי גם ליתן על החמור שהוא עדיף יותר לא התירה המשנה אלא גבי כיסו מכ"ש היתר זה דלהוליך פחות פחות מד' אמות בודאי אינו אלא גבי כיסו וכתמיהת הרמ"ך, אבל באמת