זיו המשנה חלק א ק

הלא זה גופא פלא גדול הוא דמנא ליה לר' יצחק זה ההיתר כיון שהמשנה לא אמרהו, אבל פשוט הוא דר' יצחק ידע ליה ממקום אחר מהמוצא תפלין בעירובין דף צ"ז דתניא בברייתא שם ובסכנה שלא יוכל להחשיך עליהן מוליכן פחות פחות מד' אמות אלמא דגם זה התירו חז"ל בתפלין וא"כ ה"ה לענין כיסו שאם אין לו עכו"ם ולא חמור מוליכו פחות פחות מד' אמות, ומינה כיון דמתפלין הוא דגמר לה הרי בתפלין אין בו טעם שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואפ"ה שרי ליה רבנן להוליכו פחות פחות מד' אמות, וא"כ ה"ה במציאה יש לו היתר זה ואף ע"ג דלא באה לידו ואין בו ג"כ הטעם דאין אדם מעמיד עצמו, ואף שבמציאה לא התירה המשנה ליתנה לעכו"ם, כ"כ גבי תפלין לא מצינו ההיתר דליתנו לעכו"ם דרק גבי כיסו התירו משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ולא בתפלין ולא בשאר מציאה, ואפ"ה חזינן דבתפלין שרו רבנן להוליכן פחות פחות מד' אמות, דאי משום בזיון כתבי קודש אפילו ליתנו לעכו"ם נמי, אלא ע"כ דהיתר זה גבי תפלין אינו כלל מחמת בזיון אלא ההיתר הוא גם בלא"ה לגבי תפלין, אלא דמשום בזיון שמו עליו לחובה להמוצא שיוליכם עמו פחות פחות מד' אמות אם סכנה הוא לו להחשיך עליהם, וא"כ ה"ה בשאר מציאה נמי יש לו היתר זה אבל לא ליתנו לעכו"ם לא מציאת מעות ולא מציאת תפלין, וע"כ מוכרחין אנו לומר דבמציאה בין במעות בין בתפלין הוה הסברא הפוכה מכיסו, דבכיסו ההיתר דליתן לעכו"ם עדיפא ובמציאה בין מעות בין תפלין ההיתר דמוליכו פחות פחות מד' אמות עדיפא

ונראה לע"ד דודאי הכי הוא וטעמא רבה אית בזה, דכל תקנת חז"ל הכל על דרך ההוה והרגיל תיקנו, כדאמרו בעלמא במקום דלא שכיחא לא גזרו רבנן, ולכן בכיסו הלא אין דרך כלל שיוליך אדם מישראל עמו את כיסו בעיר משחשכה, דהרי אמרו חייב אדם למשמש בגדיו בע"ש חשכה, ולכן אמרו האי דין דכיסו רק במי שהחשיך לו בדרך, ולכן כיון שהוא בדרך רחוק מן העיר ובלילה, לא רצו חכמים להתיר לו ההולכה פחות פחות מד' אמות כשיש לו איזה עצה אחרת, דמשום בעיתותא דדרך ודלילה יש לחוש שימהר עצמו לביתו ויעבירנה כמה פעמים ד' אמות שלמות, ולכן שפיר עדיף להו להתיר לו ליתן לעכו"ם או על החמור שלא יוכל לבוא מזה לידי איסור דאורייתא מלהתיר לו להוליכה הוא בעצמו פחות פחות מד"א דקרוב לודאי הוא שלא יעמיד עצמו מחמת בעיתותא ויעבירנה ד"א שלמות בר"ה, משא"כ מציאה בין מעות בין תפלין רגיל יותר שימצא ביום ובעיר וקרוב לביתו שאין לו בעיתותא כלל, לכן שפיר התירו בה להוליכה פחות פחות מד"א כשלא יוכל להחשיך עליו ואף אם מצאה בדרך ואף בלילה משום לא פלוג, כיון דלפי הרגילות יותר הוה ההיתר הזה מרווח יותר מליתן לעכו"ם שהוא שבות גמור, ושפיר התירו בכיס ליתן יותר לעכו"ם אף בעיר לפי הרגילות יותר שלא יארע זה אלא בדרך ובלילה, ובמציאה להוליכה פחות פחות מד"א ולא ליתן לעכו"ם אף בדרך ובלילה לפי הרגילות יותר שיארע דבר זה ביום ובעיר, וא"ש לנכון בפשיטות מאד בסיעד"ש ודו"ק

פרק ז הלכה ה כיצד המחתך את הירק מעט לבשלו ה"ז חייב שזו המלאכה תולדות טחינה עיין כ"מ בשם הרמ"ך שכתב היה לו לפרש דוקא ירק שאינו נאכל חי אבל ירק הנאכל חי כגון שום וכי"ב מותר לחותכו כמו הפת כי היכי דלא תקשה ליה יוה"כ שמותר בקניבת ירק וצ"ע עכ"ל

ולעד"ן דרבינו פירש בזה כל הצורך דהלא דייק מפורש בלשונו "המחתך את הירק מעט לבשלו" דייקא, הרי מפורש דשלא לבשלו אלא לאוכלו כך חי אין בזה משום טוחן כלל כמו פת, וקניבת ירק ביוה"כ הרי הוא לאוכלו כך חי דביוה"כ הרי א"א לבשל וד"ל

שוב ראיתי בדין קניבת ירק ביוה"כ בדברי רבינו בפרק א' מה' שביתות עשור הלכה ג' שכתב שם המ"מ דמ"ש שם רבינו ויקצץ השאר אינו ר"ל דק דק שא"כ הרי זו תולדות טוחן כו', אבל המגיה כתב עליו עוי"ל דהתם מיירי שמחתך לבשלו וכאן מיירי שמחתך לאכל חי, ולפ"ז לא ק"מ מה שהניח בכ"מ פ"ז מה"ש בצ"ע בשם הרמ"ך כו' עכ"ל, והוא כמ"ש ת"ל

אמנם דעת המ"מ צ"ל דכיון שמחתכו דק דק להניח עד הלילה ולא לאוכלו מיד ג"כ אית ביה משום טוחן, ואין בזה היתר אלא לחותכו ולאוכלו כך חי מיד ולא להניח, וכן פסק בש"ע סימן שכ"א סעיף י"ב ע"ש, אבל בדעת רבינו נלע"ד דא"א לומר הכי, דהרי כל חותך כדי לבשלו הוא להניח ולא לאוכלו מיד אלא רק לאחר שיתבשל, ואפ"ה אינו אוסר אלא כדי לבשלו ולא לאוכלו כך כשהוא חי, הרי מפורש דדעת רבינו הוא דלאוכלו כך כשהוא חי אף להניח לאוכלו לאחר שעה ושתים ג"כ אין בו משום טוחן דס"ל דאין טוחן אלא כדי לבשל ולאפות כדרך כל טוחן שאינו לאכל הקמח כמו שהוא חי וד"ל

ובזה יבואר לנכון דברי רבינו לקמן בפרק כ"א הלכה י"ח דאמר "אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות", וכתב עליו המ"מ שם שאינו מובן הנוסחא הזאת ע"ש, ולפי מ"ש הרי הוא מובן בפשוטו דר"ל שאין טחינה בפירות דדרכן לאוכלן חיין ולכן גם דלועין ונבלה הניתנין לפי הבהמה חיין אין בהם משום טוחן והוא פשוט לע"ד, וע"ש שהארכתי הרבה בזה לבאר כל דברי רבינו שם אשר תמה עליו המ"מ שם והניח בצ"ע, אשר באמת קשים להולמן לכאורה ע"פ סוגיית הש"ס, ובזה מיושב הכל לנכון בפשיטות ע"ש ודו"ק

פרק ח הלכה א החורש כ"ש חייב המנכש כו' כדי לייפות את האילן כדי שיצמח ה"ז מעין זורע אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת ה"ז תולדת זורע וחייב בכ"ש. הנה לשון "אבל" דאמר בהמשקה צמחין ולא אמר "וכן" נראה לע"ד דה"ק דזומר אינו חייב כלל בכ"ש אלא דוקא שיזמר כ"כ עד שיועיל להאילן כדי שיצמח ואז הוא מעין זורע, אבל המשקה צמחין בכ"ע הוא תולדות זורע ואף בכ"ש

אמנם עיקר דין דהמשקה צמחין הוא פלוגתא דרבה ורב יוסף בריש מוע"ק דאמר שם אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע, אמר רבה כוותי דידי מסתברא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא האי נמי מרפויי ארעא, אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא מה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי מצמח פירא, א"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא, לדידך קשיא משום חורש אין משום זורע לא, לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא, והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר קשיא ע"כ, ולפ"ז הלא קשה על רבינו בתרתי, חדא דפסק כרב יוסף נגד רבה והלא קי"ל דהלכה כרבה בכ"מ לגבי רב יוסף לבר מתלת. שנית דהרי בסמוך בהלכה ד' פסק רבינו בעצמו כרב כהנא דזומר וצריך לעצים חייב שתים והיה לו לפסוק גם בכאן דחייב שתים משום חורש ומשום זורע כדברי אביי שהקשה זה לרבה ונשאר בקשיא

עוד הקשה הכ"מ דהרי במנכש פסק מפורש כרבה בהלכה א' דחייב משום חורש, וע"ש שכתב דאפשר דהמנכש דמוע"ק הוא בזרעים והוא סיבה שיצמחו ביותר העשבים הטובים ולכן הוא תולדת זורע, ומנכש שכתב רבינו היינו שחופר בעיקרי האילנות האי הוא תולדה דחורש, ומ"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו מנכש דמוע"ק עכ"ל, והנה מלבד הדוחק הגדול שהרגיש הכ"מ בתירץ זה, עוד מוכרח הוא דליתא לתירץ זה כלל דהרי רבינו כתב בהדי מנכש גם המקרסם עשבים דהוה ג"כ תולדה דחורש, ופירש"י בגמ' מקרסם קוצץ ענפים יבשים מן האילן, הביאו המ"מ, ורבינו כתב דלא באילן איירי אלא בעשבים והרי ודאי ג"כ הכי הוא שקוצץ עשבים יבשים מן הזרעים כדי שיהיו