זיו המשנה חלק א קא

סיבה שיצמחו ביותר העשבים הטובים, והרי הוא ממש המנכש דזרעים דמוע"ק

אמנם נראה לע"ד דא"ש הכל בקנה א' בפשיטות מאד, דהרי רבינו כתב בתנאי מפורש דהמנכש דהוה תולדה דחורש הוא רק באם כוון לייפות את הקרקע, והוא ברייתא מפורשת בשבת דף ק"ג כלשון רבינו ממש והביאה המ"מ ע"ש, והדר בהלכה ב' אמר רבינו הזומר את האילן כדי שיצמח ה"ז מעין זורע, וממילא מובן דה"ה המנכש כדי שיצמח ולא כדי ליפות את הקרקע דהוה ג"כ תולדת זורע ולא תולדת חורש, והא דזומר ג"כ הוא דברי הש"ס בדף ע"ג ב' ע"ש, והדר בהלכה ד' אמר דזומר וצריך לעצים חייב שתים, וממילא מובן דזומר דהלכה ב' דאינו חייב שתים הוא באין צריך לעצים, וכן אמר שם בהלכה ד' כל זרע שקצירתו מצמח אותו חייב משום קוצר ומשום זורע, וממילא מובן דהמנכש דהלכה א' איירי באינו צריך להעשבים וגם עוקרם לגמרי שלא יצמחו עוד, ולכן אין בהם לא משום קצירה ולא משום זורע, אלא כיון שכוונתו הוא ליפות את הקרקע אית בהו משום חורש

ועתה הלא במשקה הצמחין דהלכה ב' דשם אינו מיפה הקרקע כלל הלא מוכרח הוא דאין בו משום חורש כלל אלא משום זורע, וכמו כן במנכש בכה"ג דאינו מיפה הקרקע כגון באגם, ולהצמחין הוא מועיל דודאי חייב משום זורע, וכדברי רב יוסף בריש מוע"ק, וכל דברי רבינו א' הוא

אמנם מה שפסק רבינו כרב יוסף נגד רבה וגם לא כאביי, נלע"ד דטעמו הוא זה, דהלא על רבה ודאי קשיא מדברי הברייתא דשבת ק"ג הנ"ל דאמרה מפורש דאינו חייב משום חורש אלא אם כיון ליפות את הקרקע, אלא דצ"ל דרבה סבר דלאו דוקא מצריך הברייתא ליפות את הקרקע, אלא גם אם מרפא הקרקע ג"כ תולדת חורש הוא, אבל רב יוסף סבר דדוקא קתני אם ליפות את הקרקע, ואביי שהקשה לרבה דא"כ יש לחייב שתים משום חורש ומשום זורע ודאי קשיא גמורה היא, אבל מה שאמר דגם לרב יוסף קשיא זה, ודאי אין זה אלא לדברי רבה דליפות את הקרקע לאו דוקא הוא, אבל לרב יוסף עצמו בודאי לא קשה מידי, דאיהו ודאי אית ליה דליפות את הקרקע דוקא הוא, אבל אם לא כוון ליפות אין בו משום חורש כלל, ולכן במנכש ומשקה אם לא כוון ליפות את הקרקע אין בהן אלא משום זורע לבד, והשתא כיון דרבה לא מצא תשובה ליישב דבריו, בודאי יש לן לפסוק בזה כרב יוסף, וכדברי הברייתא דשבת ק"ג דמשום חורש אינו חייב אלא באם הוא מיפה את הקרקע, ולכן במשקה צמחין ואילנות דלא שייך בזה יפוי קרקע כלל שפיר כתב רבינו למלתא דפסיקא דהרי זה תולדת זורע, והא שלא חשב הש"ס גם זה בהדי הנהו תלת דהלכה כרב יוסף, ולומר לבר מארבע י"ל משום דבאמת אי לאו הברייתא דשבת ק"ג הרי לא היינו פוסקין כרב יוסף, נמצא דלא כרב יוסף פסקינן אלא כהברייתא הוא דפסקינן, והא דלא חזר וכפל רבינו דבריו במנכש ולומר ביה ג"כ דאם אינו מיפה הקרקע ה"ז תולדת זורע, דבאמת מנכש ברוב פעמים הרי הוא מיפה שפיר את הקרקע ואית ביה משום חורש, וזה כבר כתב רבינו בהלכה א', ובזרעים שהוא מועיל גם להצמיח יש לו לחייב שתים משום חורש ומשום זורע וזה כתב רבינו בהלכה ד', ובריש מוע"ק דאמר רב יוסף גם במנכש דאינו חייב אלא משום זורע ולא משום חורש, הלא בודאי איירי בלא כוון לייפות את הקרקע, דאל"כ היה לו לרבה לומר יותר בטעמו משום דמיפה את הקרקע והיה לו תנא דמסייע ליה התנא דברייתא דשבת ק"ג ולמה אמר ביה טעם אחר מסברא בעלמא, משום דמרפא לארעא, אלא ע"כ איירו תרווייהו באם אינו מיפה את הקרקע, וכדאמרי רבה ורב יוסף בשבת ק"ג שם דבאגם שנו ע"ש, וזה לא הוצרך רבינו להזכירו אחר שאמר תנאי זה מפורש בהלכה א' דאינו חייב משום חורש אלא באם מיפה את הקרקע ולא באגם שאינו מיפה הקרקע, ולכן שפיר כתב דין זה רק במשקה דחייב משום זורע וממילא ידעינן דגם במנכש באגם דאינו מיפה הקרקע ולהצמחין הוא מועיל בכה"ג דמשקה דחייב ג"כ משום זורע, וא"ש הכל לנכון בסיעד"ש ודו"ק

הלכה ט אבל שאר שקצים ורמשים אין להם עור לפיכך החובל בהן פטור. משמע אפילו אם יצא מהן דם פטור, והקשו עליו המ"מ והרמ"ך הובא בכ"מ מהא דאמרו בחולין דף מ"ו ב' מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם, הרי דביצא מהן דם חייב גם עליהן

ונראה לע"ד דרבינו גירסא אחרת היה לו בגמרא שם, מי לא תנן ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור, והוא משנה בריש פ' שמונה שרצים, ולא כגירסתינו מי לא תניא, וכמ"ש רש"י שלא ידע הך ברייתא היכא מתניא, דהרי גם בלא"ה קשיא טובא דלמה לו להביא מדברי ברייתא במקום שיש משנה מפורש דאמרה הכי, ובפרט דבברייתא לא נזכר כלל דאיירי בעינן חבלה, ובפרט דלא מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא וכמ"ש רש"י הנ"ל, אלא ודאי דכן הוא האמת שאין זו ברייתא בשום מקום, והנוסחא הוא מי לא תנן ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור, ומסתימת הדברים ודאי משמע דבכ"ע פטור ואפילו יצא מהן דם, והטעם י"ל דכיון דאין להן עור שיעצור בעד דמן לא שייך בהן מפרק דכולן דם הן וקוו וקיימי, וכ"ש דצובע אין בהן ולאו מידי עביד ולכן פריך שפיר דכ"כ הריאה שהאדימה דמיא להו ולאו לקותא היא כלל, אמנם אף לפי גירסתינו מי לא תניא, ג"כ כיון דהמשנה אמרה החובל בהן פטור ולא מפליג בין לא יצא דם ליצא דם ודאי המשנה פוטרת בכ"ע ודלא כהברייתא, ויש לן לפסוק כדברי המשנה ובפרט דהברייתא לא מיתניא בי ר"ח ור"א ולא נודע מקומה וכמ"ש רש"י, ולכן שפיר פסק רבינו הכי כלשון המשנה וד"ל

פרק ט הלכה ו הגוזז צמר או שער כו' חייב, כמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול. וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהן בכל כחו והוא קרוב לשני שלישי זרת

נראה דר"ל שרוחב הסיט פשוט הוא קרוב לשני שלישי זרת והן ב' טפחים, וא"כ רוחב הסיט כפול הן ד' טפחים, וכן פירש המ"מ ע"ש, וכן כתב רבינו בסמוך הלכה י"ב המנפץ את הצמר כו' חייב, וכמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט אחד ארכו ד' טפחים, וכן בהלכה י"ג הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים כו', וכן בהלכה ט"ו הטווה אורך ד' טפחים מכל דבר הנטוה חייב, הרי שפסק דשיעור טוי' וכן כל דבר העומד לטוי' דינן כטווי ושיעורן ד' טפחים, אמנם באריג כתב לקמן בהלכה י"ח המוסך כו' והשובט על החיטין כו', וכן האורג ב' חוטין ברוחב ב' אצבעות חייב כו', וכן כתבו כל זה הסמ"ג והא"ז, ולכאורה הוא תימה נפלאה, דהרי במשנה ריש פ' האורג הכי תנן, שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול והאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט, והלא משמע מפורש דהמלבן והמנפץ והצובע והטוה הכל שיעור אחד הוא עם האורג, אלא משום דהאורג הם ב' חוטין לכן שיעורו הוא החצי מהטוה וכל אינך שהם רק חוט אחד, דב' חוטין חצאין שיעורן כחוט א' שלם, וא"כ לפ"ז אם מלא הסיט הוא ב' אצבעות א"כ מלא סיט כפול יש להיות שיעורו ד' אצבעות, ואם מלא סיט כפול הוה ד' טפחים יש להיות הסיט שאינו כפול ב' טפחים, ואיך כתב רבינו דמלא סיט פשוט דהאורג הוא ב' אצבעות ומלא סיט כפול דטוי' וכל העומד לטוי' הוא ד' טפחים, וכן כתב המגיה בסמ"ג ריש ה' שבת שכתב הסמ"ג ג"כ כלשון רבינו, וכתב עליו המגיה וז"ל, אכן לפי סוגיית הגמרא ומשנה דפ' האורג לא משמע כן דנותן שיעור לאריגה בסיט ולטוי' בסיט כפול, ואח"כ כתב בעל הספר עצמו דשיעור לאריגה אורך ב' אצבעות ולפ"ז היה שיעור טוי' אורך ד' אצבעות ולא ד' טפחים וצ"ע עכ"ל

אמנם באמת המ"מ כתב בהלכה י"ח, דרבינו מחלק בין לשון רוחב הסיט למלא הסיט, דמלא הסיט הוא ב'