זיו המשנה חלק א ט

את כבודך לידע ולהכיר אמיתת עצמותך ובזה ארד לסוף דעתך בהנהגת עולמך שיש צדיק וטוב לו כו', והשיב לו אני אעביר רק כל טובי על פניך הם כל העולמות הנאצלים, וקראתי בשם ה' לפניך ללמדך סדר תפלה כהנ"ל, אבל לירד לסוף דעתי בהנהגת עולמי לא תוכל כי וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון כו' ור"ל ואף אם היית מכיר עצמותי ג"כ לא תוכל לירד לסוף דעתי בזה, ויאמר עוד לא תוכל לראות את פני כלל כי לא תוכל להכיר עצמותי כלל ולא תרד לסוף דעתי בודאי, זה הוא פירוש הכתוב אליבי' דר"מ, נמצא דבזה לא פליגי כלל דלכ"ע כוון משה בשאלתו הראני נא את כבודך להכרת עצמותו ולכ"ע השיב לו לא תוכל לראות את פני ע"ז. אבל על השגת הנאצלים אמר אני אעביר כל טובי על פניך ולבסוף אמר לו ע"ז וראית את אחורי וכדברי רבינו

והנה כל זה הוא מבואר ומפורש בדברי רבינו בהמשל הנעים שכתב "שראה אחוריו" דייקא, הוא גם הנאצל הראשון שאף שהוא פנים לכל הנאצלים שלמטה ממנו עכ"ז הוא אחוריו של אין סוף "והשיג כל גופו" הוא עולם האצילות שהוא עיקר הגוף "ומלבושו" הם ג' עולמות בי"ע, ואת הכל ראה ונחקק בלבו מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו, ובודאי משום זה קנאו המלאכים בו שפיר, ושפיר השיב לו הקב"ה וחנותי את אשר אחון, ושפיר ידע רבינו מסוד פנים ואחור, ואעפ"כ לא גלהו אלא ברמז בעלמא בדברי המשל, ומסולק בפשיטות קושיות הראב"ד וברויחא מאד בסיעד"ש, ופוק חזי גבורתי' דרבינו ז"ל בחכמת האמת וד"ל: פרק ב הלכה הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כו', נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד כו'

גם בזה הראה רבינו ז"ל גודל כחו וידיעתו בחכמת האמת, שכל דברים אלו דברי ר' נחוניא בן הקנה ע"ה הוא והביאו בספר פרדס רימונים פ' י"ג ממהות והנהגה וז"ל שלש ראשונות אלו הם חשובות כאחד שהם דעת כתר והיודע חכמה והידוע בינה, וכתב עליו הפרדס, ובאור ענין זה כי אין ידיעת הבורא כידיעת שאר הנמצאים כו' שיודעים הדברים בידיעה שחוץ מהם כו' ואין ידיעת הקב"ה כן אלא הוא הדעת והיודע והידוע, ועי"ש שהאריך בזה לבאר איך הם בכתר חכמה בינה, ורבינו בכפלו הדברים ואמר נמצאת אתה אומר כו' בודאי כיון ג"כ לג' ראשונות אלו וד"ל

פרק ד הלכה יג ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העוה"ז כדי לנחול חיי העוה"ב כו', עיין כ"מ שהביא בשם הר"ן שכתב והרמב"ם כתב מה שרצה והלואי שלא נכתב, וכן כתב בשם הריטב"א, וע"ש מ"ש עוד בשם הרא"מ שדחק עצמו ליישב דברי רבינו

ולעד"נ דדברי רבינו נכונים בפשיטות וברויחא מאד, שכולם הבינו דרבינו קורא עסק התורה הנגלות וקיום המצות בשם דבר קטן ובשם הוויות דאביי ורבא, אבל באמת לא כן הוא דא"כ הי' לו לרבינו לומר ולחם ובשר הוא האסור והמותר, ורבינו הלא דייק בלישנא "לידע" האסור והמותר, וכוונתו בודאי הוא רק להשקלא וטריא בקושיות ופירוקים ופלפול של הגמרא שהן הן הוייות דאביי ורבא שרק ע"י הפלפול הגדול שלהם הוא שהגיעו לידע האסור והמותר וכדאמרו התנאים מבלי עולם הן שמורים הלכה מתוך משנתן, והרי אמרו במחשכים השיבני זו תלמוד בבלי, וקראו לתלמוד ירושלמי שהוא בלא קושיות בשם נועם ותלמוד בבלי בשם תובלים, ור"ז כי הוה בעי למיסק לא"י הי' מתענא ארבעין תעניתא שישתכח לימוד הבבלי, שהוא הוא ההוויות דאביי ורבא, ולכן שפיר קראוהו חז"ל רק בשם דבר קטן, כי הם ידעו המשנה בטעמי' על בורי' גם בלא קושיות ופירוקים וכמ"ש הר"ן, וגם רבינו כוון לזה בודאי שהרי אפשר לאדם לידע כל דיני התורה ומצותי' ולקיימם גם בלימוד המשנה תורה הזה, וכמ"ש רבינו בהקדמתו דלתכלית זו חיבר חיבור זה וקראו בשם משנה תורה ע"ש, ולזה אמר דמ"מ אין לכנוס לפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא "לידע" דייקא האסור והמותר, בידיעה ברורה ע"פ מקורו בש"ס ע"פ הוויות דאביי ורבא ולא ע"פ קצורן של דברים שבמשנה תורה הזה, ולזה אמר בטעמו שפיר דאע"פ שההוויות האלו קראו רק בשם דבר קטן לגבי מעשה מרכבה אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ומרחיבין אותו, משא"כ כשילמוד את משנה תורה הזה אף שיהי' בקי בכל דיני התורה ויוכל להיות צדיק גמור גם מבלעדי פלפול הש"ס והקושיות והפירוקים של הוויות דאביי ורבא, עכ"ז הלימוד הזה לא יעשה פרי בדעתו ושכלו להיישירו ולהרחיבו, כי רק פלפול הש"ס הוא שמיישב ומיישר ומרחיב דעתו ושכלו של אדם, כי הוא מדת הבינה להבין דבר מתוך דבר וכבר אמרו אם אין בינה אין דעת, ואמר עוד רבינו "ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העוה"ז כדי לנחול חיי העוה"ב" ר"ל כי הוא הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לעמו ישראל שיהנו ממתיקתה ומעריבתה בעסק התורה בעוה"ז כמ"ש דוד הע"ה הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים, והיא היא עיקר ישובם והנאתם בעוה"ז אשר הם מואסים בכל חמדת התבל בשבילה, ואין זה אלא רק בעוסקם בה בפלפולה בחכמה ובבינה ובדעת כדאמר הכתוב כי היא חכמתכם ובינתכם וגו', ואין זה אלא בהוויות דאביי ורבא לבד ולא בלימוד מתוך הקיצורים, וכן הקב"ה שוכן עם העוסקים בתורה רק בעוסקים בה בפלפולה של תורה, וע"ז הוא דאמרו אין לו להקב"ה בעוה"ז אלא ד' אמות של הלכה בלבד, כדאמר הכתוב אוהב ה' שערי ציון וגו' ואמרו אלו שערים המצוינים בהלכה, ואין מצויינים אלא בעסק גדול בפלפול ובהוויות דאביי ורבא, ולזה כוון ג"כ ר"ח בן תרדיון דאמר דוקא שנים שיושבין ויש ביניהם דייקא דברי תורה היינו שמפלפלים זה עם זה, שכינה שרוי' ביניהם, אבל על אחד שיושב ועוסק בתורה אמר רק שהקב"ה קובע לו שכר לבד, ולזה כוונו ג"כ באמרם ז"ל חרב על הבדים, על היושבין בד בבד ועוסקים בתורה בלא פלפול, ולכן בודאי רק הוויות דאביי ורבא הם הם עיקר הטובה שהשפיע הקב"ה לעמו ישראל ליישוב העוה"ז, וגם כדי לנחול חיי העוה"ב, וכדאמרו דשואלין ביום הדין פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, וכן אמרו צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, שזהו עיקר העונג בעוה"ב, להראות אל אלהים, וליהנות מזיו השכינה, ואין אדם זוכה לזה אלא ע"י שילכו מחיל אל חיל בין בעוה"ז בין בעוה"ב, ואמר עוד רבינו טעם שלישי "ואפשר שידעם הכל קטן וגדול כו' '' משא"כ מעשה מרכבה אינם אלא לגדולי ישראל לאחר שכבר נתרחב ונתיישב דעתם בלחם ובשר של הוויות דאביי ורבא, וכבר כתבתי לעיל בריש פ"א, כי במעשה מרכבה לא כוון רבינו לחכמת עכו"ם חלילה כאשר חשדו הריטב"א שהביא הכ"מ, אלא כוון רק למעשה מרכבה האמיתית של חכמת האמת ככל המקובלים האמתיים, ות"ל כי זכינו להתאים דברי רבינו עם דברי כל שלומי אמונה חכמי ישראל המקובלים האמיתים בטוב טעם ודעת בסיעד"ש וד"ל

פרק ה הלכה ב בד"א בזמן שהעכו"ם מתכוין להנאת עצמו כו' או אנס אשה לבועלה כו'

עיין כ"מ ולח"מ שהבינו בדעת רבינו דאיירי רק באשה פנויה אבל א"א בכלל ג"ע היא אפי' לא עבדה מעשה ובאשה פנוי' אפי' עבדה מעשה וכרבא דפליג על אביי דאמר אסתר קרקע