זיו המשנה חלק א י

עולם היתה, אלא אף אם עבדה מעשה ג"כ אין חשש משום דהנאת עצמן שאני, ופליג על מ"ד אל תקרא לבת אלא לבית אלא ס"ל דאסתר פנויה היתה ולכן אף בדעבדה מעשה לא היה שום חשש ע"ש

ולעד"נ דא"א לומר הכי, חדא דא"כ היה לו לרבינו לפרש או אנס אשה פנויה ומדסתם משמע כל אשה אף אשת איש, ועוד דהלא במגילה (דף י"ג) תנא כן משום ר"מ אל תקרא לבת אלא לבית ואין חולק עליו שם בזה, והאיך יש סברא לומר דרבא דאמר הנאת עצמן שאני פליג על ר"מ התנא במקום דלא נמצא תנא אחר שיפלוג עליו, ועוד דבמגילה שם איירי רבא ג"כ בההוא ענינא ולא פליג עליו, ועוד דעכ"פ סתמא דגמ' דפריך והא אסתר פרהסיא הואי בודאי היה לו לפרוך יותר והא אסתר עריות הואי כדהקשו שם התוס' ואליביה דר"מ דאשת איש היתה

לכן נלע"ד דודאי רבינו איירי בכל אשה אפילו אשת איש, וס"ל כדמסקו שם התוס' בסנהדרין (דף ע"ד ב) דהא דלא פריך והא אסתר עריות הואי, דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מחייבה למסור עצמה משום עריות כו', אבל רק לענין חלול השם משום פרהסיא לא ס"ד דמהני טעמא דקרקע עולם עכ"ל, וכן בדעת רבא כתבו שם התוס' ג"כ מפורש דהכי ס"ל ביבמות (דף נ"ג) בהא דאמר אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת ע"ש, וא"כ לפ"ז לא חידש אביי במה שאמר אסתר קרקע עולם היתה אלא רק זה שמהני האי טעמא גם לגבי פרהסיא, וא"כ רבא דפליג עליו ע"כ לא פליג עליו ג"כ אלא בזה שחידש דקרקע עולם מהני גם לענין פרהסיא, דמשמע גם בכוון להעביר על דת, וזה אינו אלא הנאת עצמן שאני, דלא מהני האי טעמא דקרקע עולם אלא שלא יהיה בה דין עריות, אבל לא לענין פרהסיא שהוא משום ח"ה וכסברת המקשן, ומשום דלא עדיפא קרקע עולם משאר עבירות דבפרהסיא מחויב למסור עצמו למיתה בבאים להעבירו על דת, אלא דאסתר שאני שלא כוון אלא להנאת עצמו, ולכן כיון שהיתה קרקע עולם ולא עבדה מעשה שלא היה בה דין עריות אע"פ שהיתה אשת איש, אין בה גם משום פרהסיא משום שהיתה להנאת עצמו, וכמו בשאר מצות התורה דלא חיישינן לפרהסיא אלא בבאים להעבירו על דת וכמ"ש רבינו בסמוך ואם אנס להעבירו בעשרה מישראל כו', אבל במקום דלא הוה קרקע עולם דעבדה מעשה דאית בה משום עריות או באיש דעביד מעשה, אף אם כוון להנאת עצמו ג"כ יהרג ואל יעבור כדמבואר בדברי רבינו שלא חילק בין ג' עבירות אלו לשארי עבירות אלא בהנאת עצמו, נמצא דלפ"ז תרתי בעינן לרבא קרקע עולם וגם הנאת עצמו, קרקע עולם מפקה לה מעריות, והנאת עצמו מפקה לה מפרהסיא, וזה הוא ודאי ג"כ דעת הרי"ף והרא"ש שהביאו דברי שניהם לדברי אביי ולדברי רבא, ומשום דרבא לא פליג כלל על טעם דקרקע עולם לענין עריות אלא רק לענין פרהסיא אמר דלא סגי בקרקע עולם לבד אלא בענין בו ג"כ טעם דהנאת עצמו שאני, דבכוון להעביר על דת גם בקרקע עולם יהרג ואל יעבור, וזה הוא ג"כ דעת ר' ירוחם שהביא הש"ך בי"ד סי' קנ"ז ס"ק ט' דאמר ג"כ הכי דאף בדלא עביד מעשה אם הוא בפרהסיא יהרג ואל יעבור ואיירי בבאו להעבירו על דת, ובחנם תמה עליו הש"ך שם והשיג עליו ע"ש, דודאי כן הוא ברירא דמלתא לכ"ע כן נראה לע"ד וד"ל

הלכה ג וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה אבל בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך כו' כנבוכדנצר וחבריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות יהרג ואל יעבור כו'

עיין בלח"מ שכתב מ"ש רבינו ויגזור גזרה על ישראל אפשר שכוון למ"ש הר"ן בפ' במה טומנין דכיון דלא אקשי גמרא והא אסתר שעת הגזרה הואי משמע דלא מקרי גזרה אלא כשהגזרה מיוחדת באומה אחד לבד עכ"ל

והנה הר"ן לא כתב זה כלל בפ' במה טומנין אבל הנימוקי יוסף הוא שכתב זה בפ' בן סורר ומורה, אבל גם הוא לא כתבי' אלא רק בדעת המקשה שלא ידע עדיין לחלק בין קרקע עולם לעביד מעשה ובין הנאת עצמן למעביר על דת, אבל למאי דמחלקו אביי ורבא בזה בודאי אין לזה מקום כלל דודאי החילוק שבין שעת הגזרה לשלא בשעת הגזרה אינו אלא בבא להעביר על דת בהגזרה וכמ"ש רבינו מפורש ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם כו' אבל כשכוון רק להנאת עצמו בודאי אין בזה שום חילוק דגם בשעת הגזרה יעבור ואל יהרג דשעת הגזרה לא גרע מפרהסיא בכל זמן דלהנאת עצמו לא חיישינן, דשעת הגזרה לא נקראת אלא שעת השמד חלילה להעביר על דת ולא להנאתו, ומ"ש רבינו על ישראל הוא פשוט כיון שהוא צריך לומר לבטל דתם הרי מוכרח לומר על ישראל, ותדע דאטו יאמר הלח"מ דאם הוא גזרה כוללת על כל העמים לבטל דתם אין לישראל למסור נפשם בשביל דחס אתמהה, אלא ודאי הוא עש פשוט כמ"ש וד"ל

ועיין בכ"נו מה שהביא בשם הר"ן דלכן לא היה אלישע בעל כנפים מוסר עצמו ונטל התפלין מראשו אע"ג שהיתה בשעת הגזרה משים דעל מ"ע אינו מחויב למסור נפשו, והקשה עליו מר"ח בן תרדיון שמסר נפשו בשביל עסק התורה ומר"י בן בבא ומדברי המדרש ע"ש, ולא ידעתי מאי קשיא ליה והרי גם הר"ן כתב שם ע"ז וז"ל וא"ת א"כ היכי מסר נפשיה אלישע ומנח כיון שאינו מחויב בדבר נמצא מתחייב בנפשו י"ל שאע"פ שאינו מחויב ליהרג על קיומה אפ"ה רשאי למסור נפשיה עליה וררבל שכר כו' ומביא בעצמו ראיה עי"ז מדברי הבראשית רבה שהביא הכ"מ מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני כו' וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו על התפלה שהיא דרבנן עכ"ל, וא"כ ודאי גם ר"ח בן תרדיון ור"י בן בבא ג"כ זה היה טעמם וד"ל

הלכה ה וכן אם אמרו להם כו' ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יחנו אותו להם ואין מורין להן כן לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל

הא דאמר רבינו דאין מורין להן כן לכתחלה, הוא ממעשה דריב"ל דא"ל אליהו ז"ל וכי משנת חסידים היא. אמנם ההג"מ והכ"מ וכל המפרשים תמהו על רבינו בזה דפסק כר"ל ולא כר' יוחנן, ועיין כ"מ שדחק עצמו בזה, והפני משה כתב בירושל' סוף פ"ח דתרומות דכל מה שנאמר בזה יהיה דוחק ע"ש

ולעד"נ ליישב דברי רבינו ברויחא ובפשיטות מאד דבאמת פסק כר' יוחנן ולא כריש לקיש בזה, דהנה לשון הפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן בירושלמי שם הוא זה א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי (ולא כאשר העתיק הכ"מ בדברי ר' יוחנן אפילו שאינו חייב מיתה, ותו לא) והוא דפליגי בלשון הברייתא דאמרה שם ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו דרשב"ל ס"ל דהאי כגון שבע בן בכרי הוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן ס"ל שקאי האי כגון רק על ייחדו להן אחד אבל לא על חיוב מיתה כמוהו, וא"כ לפ"ז הלא יש לדייק בלשון ר' יוחנן דא"כ למה הוצרך לדייק בלשונו אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי דייקא דמשמע שהוא חייב מיתה שפיר אלא לא כשבע בן בכרי, והיה לו לומר רק זה לבד אע"פ שאינו חייב מיתה, ותו לא, ועוד דרבינו דייק באמת בלשונו הכי ואמר ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ולא אמר כלשון ר' יוחנן ואם אינו חייב מיתה כשבע בן בכרי

אמנם נלענ"ד דרבינו מפרש הכי לדברי פלוגתתם דריש לקיש אמר דוקא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ממש שמרד במלכות ב"ד שהוא דין תורה שהמורד במלכות ב"ד חייב מיתה, אבל אם הוא חייב מיתה למלכות אחר אין מוסרין