זיו המשנה חלק א יא

אותו, ור' יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי ממש שהי' מורד במלכות ב"ד אלא הוא חייב מיתה רק למלכות אחרת ג"כ מוסרין אותו, אבל אם אינו חייב מיתה לשום מלכות אלא ליסטים תובעים אותו להורגו שלא בדינא דמלכותא לכ"ע אין מוסרין אותו, ובודאי כן הוא דלא גרע זה מנשים שאמרו להן תנו אחת ונטמאה דודאי אף אם ייחדו אותה ואמרו תנו לנו את פלונית דג"כ לא ימסרו אותה דלא אמרו דין דיחדו להן אלא בהריגה ולא בטומאת נשים וע"כ איירי רק במחוייב מיתה, ולכן לא שייך דין זה בטומאת נשים, (אע"פ שבספר קובץ מסתפק בזה ע"ש), ולפ"ז יש לומר עוד דר' יוחנן לא פליג כלל על ריש לקיש בפירושה דברייתא דהברייתא הרי איירי בסיעה של בני אדם שפגעו בהן עכו"ם ולא שרי המלך וא"כ כשאמרה "ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי"', בודאי דוקא קתני כשבע בן בכרי שהיה ידוע לכל שהוא חייב מיתה מדין תורה, ולכן אם תבעוהו ליסטים להורגו ג"כ ימסרוהו ואל יהרגו כולם, וגם ר' יוחנן מודה בזה דשבע בן בכרי דוקא קתני, כי פליגי בעלמא כגון שתבעוהו ממלכותא, דרשב"ל אומר דהברייתא לאו דוקא שפגעו בהן עכו"ם קתני, אלא אף אם תבעוהו ממלכותא ג"כ אין מוסרין אותו, דדוקא כגון שבע בן בכרי אמרה הברייתא, שהיה משפטו ברור גם בדין הסנהדרין שהוא חייב מיתה בדין תורה משום שהיה מורד במלכות ב"ד, אבל לא כשנתחייב מיתה ע"פ מלכות אחרת שאין זה דין תורה, אין מוסרין אותו, ור' יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי, שהיה חייב מיתה גם ע"פ דין תורה, אלא שנתחייב מיתה ע"פ דינא דמלכותא, ג"כ מוסרין אותו כגון שתבעוהו מלכותא, והברייתא דאמרה כגון שבע בן בכרי הוא משום דאיירי רק בתבעוהו ליסטים אבל בתבעוהו מלכותא שנתחייב בדינה למיתה ג"כ מוסרין אותו ולא יהרגו כולם דדינא דמלכותא דינא אע"פ שאינה דין תורה, ולדברי ר' יוחנן הללו ראיה גמורה ממעשה דריב"ל שהביא הירושלמי שם אח"ז שתבעו לעולא בר קושב מלכותא שנתחייב בדינה למיתה ומסרו ריב"ל ואליהו ז"ל הודה לו ג"כ ואמר רק דלאו משנת חסידים היא, ומפרש לה רבינו דלכך אין מורין כן לכתחלה, ולכן פסק גם רבינו הכי מפורש, וכדקי"ל הכי גם בש"ס דידן בהגוזל עצים (דף קי"ג) דדינא דמלכותא דינא, וכדפסק גם רבינו הכי בפ"ה מהל' גזילה, ופוק חזי גבורתיה של טהרת לשונו הזך של רבינו ז"ל, דאיהו איירי ג"כ רק בתבעוהו עכו"ם ליסטים ולא מלכותא וכדאמר בלשונו וכן אם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו", ולכן אמר בזה בלשונו ג"כ כלשון הברייתא "ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני כו' אם הי' מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם' דבזה גם ר' יוחנן מודה דבעינן שיהיה מחויב מיתה ע"פ דין תורה דוקא וכדברי הברייתא, ומ"מ אמר ע"ז "ואין מורין להן כן לכתחלה", אף שהוא דברי אליהו ז"ל בההיא דתבעו מלכותא, משום דלר' יוחנן אין שום חילוק בין המחויב מיתה ע"פ דין בין המחויב מיתה ע"פ דינא דמלכותא, והדר אמר "ואם אינו חייב מיתה" ר"ל שאינו חייב מיתה כלל לא בדין תורה ולא בדינא דמלכותא כגון שתבעוהו ליסטים ואין אנו יודעין בו עון אשר חטא שיהא מחויב מיתה "יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל", דבזה גם ר' יוחנן מודה וככל הנ"ל, וא"ש לנכון בפשיטות וברוויחא מאד בסיעד"ש ודו"ק

פרק ו הלכה ב ושבעה שמות הם השם הנכתב כו' והוא השם המפורש או הנכתב כו', עיין כ"מ שכתב ומ"ש רבינו שהם שבע שמות ובפרטן אתה מוצא שמונה כו'

נלע"ד דרבינו כוון לומר שבעה שמות לבר משם המפורש, ולכן קראו בשם שם המפורש להורות דאיהו לאו ממנינא הוא משום דאיהו שקול כנגד כולם וד"ל

ומה שהשמיענו דשם אלהי כולו הוא שם כתב הכ"מ דאע"פ שהוא סמוך לעולם מ"מ אינו דומה לאלהיכם, לע"ד הלא נמצא גם אינו סמוך כדכתיב הושע עבדך אתה אלהי וכדומה הרבה, אבל כוונתו הוא להורות שלא נחשבהו כאומר אלוה שלי לזה אמר דלא כן הוא אלא גם היו"ד הוא מאותיות השם דאלה לבד לאו שם הוא כלל אלא אם כתוב אלוה בוא"ו וא"כ אלהי דכתיב בלא וא"ו ע"כ היו"ד היא מעיקר אותיות השם כמו הוא"ו בשם אלוה, והוא מוכרח גם מדברי הברייתא בשבועות (ל"ה ב') דלא חשיב בנטפלים לשם אלא אלהינו אלהיהם אלהיכם, דרק "נו ו"הם ו"כם הם נטפלים אבל היו"ד אינו נטפל וד"ל

הלכה ד כתב אל"ף למ"ד מאלהים יו"ד ה"א מהויה אינו נמחק ואין צריך לומר י' ה' שהוא שם בפני עצמו, מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא

ובהשגות א"א זה אינו כלום שלא אמרו אלא באל"ף למ"ד מאלהים וי' ה' מהויה כו', ועיין כ"מ שהאריך ודחק עצמו בישוב דברי הראב"ד דהלא גם רבינו כתב מפורש כדבריו, וכן תמה עליו המג"ע, ובשם הר"מ אלשקר הביא הכ"מ שדחק עצמו בזה ביותר, וע' גם בלח"מ מ"ש בזה

ועל כולם תמה אקרא דהרי לפי גירסא זו בדברי רבינו אין שום הבנה לדבריו מה שאמר יו"ד ה"א מהוי' אינו נמחק ואצ"ל י' ה' שהוא שם בפ"ע, דמאי אצ"ל הוא דהרי היא היא, ומדברי הכ"מ משמע שהבין די' ה' מהוי' הוא כשרצה לכתוב שם הוי' בשלימות ולא כתב אלא ב' אותיות ראשונות בלבד והוא תימה וכי זה גרע מאם מתחלה לא רצה לכתוב אלא שתי אותיות י' ה' בלבד והלא אדרבא אית ביה תרתי קדושת שם המפורש וגם הוא שם בפ"ע ומאי אצ"ל דאמר, וגם מאי הוא שהוצרך לומר בטעמו מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא, והלא גם כשלא רצה לכתוב אלא שתי אותיות אלו לבד ג"כ אמר דאצ"ל שאינו נמחק מפני שהוא שם בפ"ע, וכי אם כוון לכתוב שם בן ד' אותיות וכתב רק שם של ב' אותיות אינו שם בפ"ע אתמהה, אבל הרי מוכרח הוא כדברי הכ"מ מה שכתב בלשון אפשר, ובאמת אין זה אפשר אלא ודאי הכי הוא, שהנוסחא בלשון רבינו האמיתית הוא זה "וא"ו ה"א מהוי' אינו נמחק" שהם ב' אותיות אחרונות שבשם הוי' ב"ה, ולזה כתב על זה "ואין צריך לומר י' ה' שהוא שם בפ"ע, וע"ז הוא שהשיג הראב"ד דלא אמרו אלא י' ה' לבד ולא ו' ה', וזה ברור

אמנם לדינא כבר הארכתי בזה בתשובה בספרי תפארת זיו ח"ר סי' ד', ובררתי דהעיקר הוא כדעת רבינו דגם ו' ה' שבשם אינו נמחק עי"ש שהארכתי בזה בראיות ברורות וד"ל

הלכה ו וכן אם הי' שם כתוב על בשרו כו' נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי יסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ

עיין כ"מ שכתב דברי הש"ס בשבת ק"כ דפריך התם חציצה תיפוק לן משם דיו ומשני בלחה, ואמר ולא חש רבינו לכתוב דדוקא בדיו לחה לפי שזה אינו מענין הלכות אלו כו' עכ"ל, והוא תימא דהרי מפורש הזכיר בדבריו אלו גם דין חציצה שהרי כתב ולא יהדק כדי שלא יחוץ, ועיין בלח"מ שהקשה זה ג"כ על הכ"מ ודחק עצמו בזה

ועוד דהרי מפורש איירי רבינו בשם יבש וכן הש"ס ע"כ איירי כשהשם יבש דהרי אמרו לכרוך עליו גמי ואם הי' לח בודאי ימחוק אותיותיו בהגמי אף כשלא יהדק ובפרט רבינו שכתב גם לסבב בבגדיו הרי בודאי ימחוק אותו בידים ואין זה גרם מחיקה אלא מחיקה ודאית אלא ע"כ זה אינו אלא בשם יבש

אמנם נלע"ד דבודאי הכי הוא דבין הש"ס ובין רבינו ע"כ איירי כשהשם יבש דוקא ואעפ"כ אין בו משום חציצה כלל, והוא דהלא לכאורה אין באור לדברי הש"ס שם מאי דפריך חציצה תיפוק לי' משום דיו, דאיזה חציצה הוא האי דיו של השם