זיו המשנה חלק א יב

והלא כיון שבעצמו וברצונו כתבו על בשרו וגם עתה אסור לו למוחקו, הרי רצונו הוא שיהי' על בשרו, והרי הוה זה מיעוטו ואינו מקפיד אם ישאר על בשרו, ומיעוטו ואינו מקפיד הרי אינו חוצץ, וגם מאי משני בלחה דא"כ איך יכרוך עליו גמי והלא ימחוק אותו בידים וכמ"ש ועוד דהאיך אפשר שיהי' לחה ומתי כתב אותו שלא הספיק עוד להתייבש והלא אף אם כתבו ברגע האחרונה שהלך מביתו ג"כ כבר נתייבש הדיו, ואף אם כתבו בבית הטבילה טרם שפשט את בגדיו עד שיפשיט את בגדיו גם כן יתייבש הדיו, וא"א לומר שכתבו בבית הטבילה לאחר שפשט את בגדיו כשהוא ערום דהרי כל טעמייהו הוא משום דאסור לעמוד לפני השם ערום מכלל דעד השתא לבוש הי', ועוד דהרי הי' שם כתוב על בשרו אמרו שהי' כבר כתוב והאיך איירי בלחה, ועוד דאיזה לשון הוא תיפוק לי' משום דיו הכי הי' לו לומר תיפוק לי' משום שם עצמו, ועוד דגם לשון בלחה בלשון נקבה דאמר ג"כ לא א"ש דהרי השם לשון זכר הוא והי' לו לומר בלח

אבל נראה לע"ד ברור דכוונת הש"ס הוא זה, דודאי כל זמן שהשם כתוב באותיותיו כתיקונו אין בו משום חציצה כלל דהוה מיעוטו ואינו מקפיד, אמנם כשיכנס למי המקוה ממחק השם מחמת המים וכדאמר שם דגרם מחיקה היא ושרי, א"כ הרי לאחר שימחק השם ויתמחה לדיו הרי אז בודאי שוב יקפיד עליו והוה מיעוטו ומקפיד עליו דחוצץ, וזהו דפריך תיפוק לי' משום דיו דייקא ולא משום שם אלא משום דיו לאחר שימחק ויעשה דיו מיד שיכנס לתוך המים והאיך יטבול אח"כ ולזה משני לי' שפיר בלחה ר"ל דהלא אז יהי' הדיו לחה ואינו חוצץ, אבל השם עצמו ודאי יבש הי' ומותר לו לטבול לאחר שיכסנו בכל ענין ולכן שפיר סתם רבינו דבריו וא"ש לנכון ברויחא מאד בסיעד"ש וד"ל

ומ"ש רבינו ואם לא מצא גמי יסבב בבגדיו, כתב הכ"מ והלח"מ דסברא דנפשי' קאמר וכתב הכ"מ וזה פשוט, והלח"מ הקשה דא"כ למה אמר ר' יוסי דמשום דטבילה בזמנה מצוה לא מהדרינן אגמי והא מצי לסבב בבגדיו, וכתב וי"ל דהאי תיקון דחוק הוא עכ"ל, וה"א תימא דס"ס למה מתיר לו ר' יוסי לטבול בלא שום תיקון אלא רק במנח ידי' עלי' שזה אינו תיקון כלל כדאמרו דיש לחוש דלמא משתלי ושקיל לי', וכי משום דתיקון דחוק הוא יש לו לעשות בלא שום תיקון אתמהה

אמנם נראה דגם זה א"ש בפשיטות מאד, דהרי לכאורה אין באור לדברי הש"ס גם בזה דמצריך ת"ק לאהדורי דוקא אגמי ולעשות משום זה טבילה שלא בזמנה ולמה לא סגי בשיכרוך איזה בגד מבגדיו שיש לו מוכנים ולא יצטרך לאחר זמן טבילה אף אם אין טבילה בזמנה מצוה, וגם רבינו למה אמר דרק אם לא מצא גמי יסבב בבגדיו ולמה לא יסבב בבגדיו גם לכתחלה ולמה מצריך לי' לאהדורי על גמי מתחלה, אלא ע"כ צ"ל משום דלבגד צריך ג"כ גמי לכרוך עליו שיתחזק על בשרו ולא להחזיק הבגד בידיו משום דלמא משתלי ושקיל לי' לידו ויפול הבגד, כמו שאין לכסות השם בידו מהאי טעמא, וא"כ לפ"ז הרי ודאי דבזה הוא דפליגי ת"ק ור' יוסי דלת"ק צריך לאהדורי אגמי לכרוך הגמי עצמו על השם אם יהי' רחב קצת ויכסה כל השם , ואם יהי' קצר יכרוך אותו על הבגד אבל לא להחזיק הבגד בידו על מקום השם דלמא משתלי ושקיל לי', אם לא כשלא ימצא גמי אז יכרוך בגד על מקום השם ויחזיקנו בידו, אבל ר' יוסי סבר דאין צורך לאהדורי אגמי דילמא יעבור זמן טבילה שהיא מצוה אלא מיד יסבב איזה בגד על מקום השם ויחזיקנו בידו, וזה הפירוש מאי דאמר הש"ס דמנח ידו עלוי', ור"ל שיניח היד על איזה בגד שיכרוך עליו, דודאי זה הוא עדיף לכ"ע לסבב עליו בגד ולהניח ידו על הבגד משיניח ידו על בשרו לבד, דבלא היכר בודאי עשוי יותר למשתלי ולשקלי לידו משישתלי כשיניח היד על הבגד שסיבב על גופו דאף אם ישתלי וישקל לידו גם כן כשירגיש שהבגד מטה ליפול יזכור ויחזיקנו, ולכן בודאי מסתברא שגם ר' יוסי אינו מתיר אלא בכה"ג, והת"ק מצריך לכתחילה לאהדורי על גמי ואם לא ימצא גמי אז הוא שיסבב בבגדים ויחזיקם בידו, ולכן פסק רבינו הכי כהת"ק, ואין זה סברת עצמו אלא הוא דברי הברייתא בלא ספק וא"ש לנכון בסיעד"ש וד"ל

פרק שמיני הלכה ב וזהו שאמר לו הקב"ה בתחלת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותו במצרים ואמר לו ושמעו לקולך, ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והי' נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי, עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחלה ולא ישאר בלבם הרהור והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה

עיין בלח"מ שהקשה דהפסוקים הם הפוכים בתורה דפסוק וזה לך האות הוא מוקדם לפסוק והן לא יאמינו לי

עוד הקשה דבמה נתקררה דעתו של משה במה שאמר לו הקב"ה שבמעמד הר סיני יאמינו בו אמונה שלמה וסו"ס לפי שעתו לא יאמינו לו ולא ישגחו בדבריו, וע"ש שדחק עצמו מאד בזה

ולעד"נ דא"ש בפשיטות מאד, דהלא יש לדייק עוד בדברי רבינו דמה הוא שאמר דבעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך, דאיזה אותות הוא שנתן לו אז בעת שאמר לו ושמעו לקולך והלא האותות של מטה שנהפך לנחש וחזר ונהפך למטה בכפו ומה שנצטרע ידו הרי אמר לו רק אח"כ כשאמר והן לא יאמינו לי, אבל הא דושמעו לקולך אמר לו מתחלה ואז לא נתן לו אותות כלל, ועוד דאינו מרומז כלל בכתוב שאמר לו לעשותן במצרים אלא רק לפני ישראל בארץ גושן ולא במצרים, ועוד מה הוא זה שאמר רבינו "ידע משה רבינו שהמאמין ע"פ האותות כו' והי' נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי', והרי והן לא יאמינו לי אמר משה רבינו רק קודם שנתן לו האותות

אמנם נלע"ד דרבינו בלשונו הטהור והזך גלה לנו פירוש הכתובים כמין חומר, והוא דמתחלה כשאמר משה רבינו מי אנכי, והשיב לו הקב"ה כי אהי' עמך וגו' חשב משה שהוא תשובה רק על שאלותיו וכדפירש"י שם שהשיבו על ראשון ראשון כו' ע"ש, ואז שאל עוד על שמו ית' והשיבו הקב"ה גם על זה, ואמר לו לך ואספת את זקני ישראל וגו' ושמעו לקולך, והיינו שהזקנים ישמעו לקולך, ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים וגו', וכיון שהי' נצרך מיד להזקנים הבטיחו הקב"ה שישמעו לקולו, אבל לענין כל העם הלא מתחלה אין נפקותא בזה כלל אם יאמינו בו וישמעו בקולו או לא כיון שהם עדיין לא יצטרכו לעשות מאומה, אלא דאח"כ כשפרעה ישלחם אז יהי' הצורך שיאמינו בו וישמעו בקולו להכין עצמן לדרך בביזת מצרים ואח"כ לילך אחריו בדרך אשר יוליכם, לזה אמר לו הקב"ה אז ושלחתי את ידי והכתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם, ור"ל ואז ילכו ישראל אחריך בשמחה לאחר שיראו כל האותות והנפלאות אשר שמתי לפרעה ולמצרים ואז יאמינו בך וישמעו בקולך לילך אחריך, וגם לענין והי' כי תלכון לא תלכו ריקם אלא ושאלה אשה משכנתה וגו', אבל א"כ הלא לא יובן עוד מה שאמר משה רבינו על זה והן לא יאמינו לי, דעל איזה עת הוא חושש שלא יאמינו לו אם מיד בעת הראשונה טרם שיעשה המכות הנפלאות בפרעה הלא אין לו נפקותא כלל ואף אם לא יאמינו לו מה איכפת לו, ואם בעת האחרונה כשישלחם פרעה ויתרצו ללכת אחריו, הלא אז כבר יראו כל נפלאותיו אשר עשה לפרעה ולכל מצרים ואז הלא בודאי יאמינו כאשר הבטיחו הקב"ה

ולכן מפרש לה רבינו שבאמת לא עשה טענה זו לעיקרית אלא הי' רק דברי השמטה שהי' נשמט מלילך מחמת חשש