זיו המשנה חלק א יג

אחר שאף אם יאמינו בו מחמת האותות שישים לפרעה לא יהיה זה אמונה שלמה ותמיד יהרהרו אחריו ולכן תפס לו טענה והן לא יאמינו לי עתה טרם שאעשה הנפלאות בפרעה אף שאינה עיקרית, ומ"מ רצה הקב"ה למלאות לו רצונו גם בזה ונתן לו ג' אותות שיעשה מיד לפני ישראל כדי שיאמינו בו מיד ולסלק מעליו טענה זו, אבל אז מחמת אותו החשש שהי' בלבו שלא יהי' זה אמונה שלמה מצא לו עוד טענה אחרת כדי להשמט אף שאינה עיקרית ג"כ ואמר לא איש דברים אנכי וגו' והשיב לו הקב"ה גם על זה מי שם פה לאדם וגו', ושוב לא רצה הקב"ה לצער את משה ואמר לו הלא ידעתי מבוכתך מה שרצונך להשמט משליחות זו בחששך כי האמונה ע"י האותות לא תהי' זה אמונה שלמה, אבל לא הבנת דברי הראשונים מה שאמרתי לך כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו' חשבת כי זה הי' תשובה רק על שתי שאלותך שאמרת מי אנכי וגו' וכי אוציא את ב"י ממצרים, ובאמת לא כן הוא כי עוד כוונה אחרת כוונתי בזה, והוא זה "ועתה לך ואנכי אהי' עם פיך והוריתיך אשר תדבר' אל בני ישראל את כל דברי התורה אשר אתן להם על ההר הזה לעיני כולם ואז יאמינו בך אמונה שלמה לא ע"פ האותות הקודמין אלא כולם יהיו עדים בעצמן על אמיתות נבואתך ואז ידעו באמת כי אנכי שלחתיך מתחלה ולא ישאר בלבם שום הרהור עוד, ובזה מדויק מאד לשון הכתוב ואנכי אהי' עם פיך שהוא מיותר לכאורה דהלא זה כבר אמר לו מי שם פה לאדם וגו' הלא אנכי הוי', ומה חידש בזה יותר, וגם מה שדייק בלשונו והוריתיך אשר תדבר ולא אמר והוריתיך אשר תעשה כדאמר לו אח"כ כשצירף לו את אהרן והוריתי אתכם את אשר תעשון, אבל הוא רק פירש על דבריו הראשונים שאמר לו כי אהי' עמך דלוטה בזה כוונה שני' כי אהי' עם פיך, ומה שאמרתי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה כוונתי הי' כי והוריתיך אשר תדבר כל דברי התורה לעיני כל ישראל וזה לך אות נאמן כי ידעו כל ישראל נאמנה אמונה שלמה בלא שום ספק ובלא שום הרהור כי אנכי שלחתיך גם מתחלה, ובזה הוציא הקב"ה מלבו של משה רבינו כל מבוכתו וכל חששו שחשש בזה, אלא שעדיין חשש שפגע בזה בכבודו של אהרן שהי' נביא מכבר לישראל ולכן בקש עוד מלפני הקב"ה שלח נא ביד תשלח ר"ל ביד אשר אתה רגיל לשלוח עד עתה כל דברי נבואתך ובזה יתאמת בלב ישראל יותר ענין השליחות גם מעתה באשר הוא מוחזק אצלם לנביא מאז ועד עתה, ואז עשה לו הקב"ה רצונו גם בזה וצירף לו את אהרן ואז קיבל עליו השליחות בשמחה, ובזה יבוארו כל דברי רבינו בדקדוק לשונו הטהור לנכון בפשיטות וברויחא מאד בסיעד"ש וד"ל

פרק ט הלכה א לפיכך אם יעמוד איש כו' ויאמר שה' שלחו להוסיף מצות או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה כו' הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק כו'

עיין בלח"מ מה שהקשה על דברי רבינו מסוגיא דפ' הנחנקין, ולעד"נ דלא קשה מידי, דהתם איירי מפורש בנביא שהדיח, ואין מדיח אלא אם מדיח את רוב בני העיר וכדכתב רבינו בפ"ה מה' עכו"ם ה' ב' המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית כו', אבל בנביא השקר לבד הרי זה סתמה המשנה מפורש בריש הנחנקין דנביא השקר הוא בחנק ואף בהורה באחד ממצות התורה, דומיא דזקן ממרא שחשב שם, ודומיא דהמתנבא בשם עכו"ם שאמרה שם המשנה בדף פ"ט אפילו כוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור כו', ומדלא חלקה המשנה בין עכו"ם לשאר מצות ודאי דבכל ענין דינו בחנק ואף בעכו"ם לבר ממסית לאחד או מדיח לרוב אנשי העיר דאז המסית הוא בסקילה בין שהוא נביא בין שהוא הדיוט, ומדיח אם הוא נביא ג"כ הוא בסקילה וכמ"ש רבינו שם בה' עכו"ם, שוב ראיתי שם בה' עכו"ם בלח"מ שכן כתב גם הוא בעצמו הכי, וע"ש שכל דבריו נכונים שם וד"ל

הלכה ד וכן אם עקר דבר כו' או שאמר בדין מדין תורה שה' צוה לנו שהדין כך והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק כו' שהרי בא להכחיש תורה שאמרה לא בשמים היא

עיין כ"מ שכתב אבל קשה לי דאמרו פ"ק דיבמות דיצאתה בת קול לומר דהלכה כב"ה וקי"ל הכי בכל דוכתא והתוס' שם ובפ' הזהב נתנו טעם לדבר ואין עולה כפי דעת רבינו וצ"ע

ולעד"נ דלא ק"מ דאדהקשה למה קיי"ל כב"ק דב"ה היה לו להקשות יותר והלא חזינן שיצא ב"ק מן השמים לומר דהלכה כב"ה והלכה כר"א והאיך אמר רבינו שזה אי אפשר דלא בשמים היא, אבל הרי מובן לכל שזה אינו קושיא כלל דהרי על אותו המעשה דהב"ק הוא שאמר ר' יהושע דלא בשמים היא, הרי דאף דלא בשמים היא מ"מ יצא הב"ק, ואף דיצא הב"ק אמר ר"י דלא בשמים היא, והוא דאם הב"ק היה דבר ה' בודאי לא היה מעיז ר"י לומר לא בשמים היא, אבל היה פסיקא ליה דלאו דבר ה' הוא, אלא הוא רק דברי מלאך ולכן אמר שפיר לא בשמים היא ואין משגיחין בב"ק, וא"כ הלא שוב אינו קשיא כלל על דברי רבינו דאיירי מפורש בנביא שאומר מפי ה' כדדייק רבינו בלשונו הטהור "או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לנו" וזה בודאי אי אפשר ונביא שקר הוא, והא דאמרו בהזהב שאמר הקב"ה נצחוני בני, הוא משום דגם הב"ק אע"ג דלאו דבר ה' היה ולא מפי ה' מ"מ מדעתו יצא, אבל היה רק הודעה האיך שפוסקין במתיבתא דרקיע וד"ל

ומה דקי"ל כב"ה י"ל בו תרתי חדא כדברי התוס' דשם משום דב"ה הוה רובא אלא שהיה ספק לרבנן אם הכלל דאחרי רבים להטות הוא מכריע גם למעלת החדוד, דב"ש הוו מחדדי טפי, או דלמא רק בשווין כדעת ב"ש, ולכן כיון שהיה מספקי להו ההלכה שפיר היו יכולין לסמוך על הב"ק אע"ג דלאו דבר ה' הוא כיון דבמתיבתא דרקיע מסכימים הכי, וזה י"ל גם לדעת רבינו, שנית י"ל בפשיטות טפי דאטו ר"י שאמר לא בשמים היא ואין משגיחין בב"ק לא היה פוסק כב"ה, אלא ע"כ הוא היה פוסק כב"ה לא מחמת דברי הב"ק אלא מדינא משום דב"ה הוו רובא, וא"כ הלא י"ל דגם אנן הכי קי"ל כב"ה לא מחמת הב"ק, אלא משום דהכי פסיקא להו לכולהו רבנן דאחרי רבים להטות הוא כלל גדול אפילו נגד המיעוט דמחדדי טפי, ורק ב"ש לחוד הוא שהיו סוברים דמעלת החידוד עדיף מרובא, למ"ד דעשו ב"ש כדבריהם ביבמות שם, ולמ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם, גם הם ס"ל למעשה דרובא עדיף, וד"ל, ועיין בההקדמה לספרי תפארת זיו מ"ש בזה: תם ונשלם ביאור הלכות יסודי התורה בסיעד"ש בריך רחמנא דסייען הלכות דעות

פרק ה הלכה יא דרך בעלי דעה שיקבע לו קודם מלאכה המפרנסת אותו תחלה, ואח"כ יקנה בית דירה ואח"כ ישא אשה, שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה

עיין כ"מ שכתב יש לתמוה כו' דקרא איפכא כתב מי האיש אשר בנה בית חדש, מי האיש אשר נטע כרם כו', וע"ש שדחק עצמו מאד בזה

ולעד"נ דא"ש בפשיטות וברויחא מאד, דהרי יש לדייק בלשון רבינו שהוצרך להביא גם סופי הכתובים, ולא חללו, ולא חנכו, ולא לקחה, שהוא שפת יתר לכאורה, אבל בכוונה גדולה עשה זה רבינו כדי שנבין כוונתו מזה, והוא דהרי הכתוב אומר אשר נטע כרם ולא חללו הרי שהיה זה