זיו המשנה חלק א יד

בשנה הרביעית משנטעו שאינו מחוסר אלא חלול לבד, וכתיב אשר בנה בית חדש ולא חנכו, הרי דאיירי בבית חדש ממש שגמרו עתה ועדיין לא הספיק לחנכו, הרי מפורש שנטע הכרם בשלשה שנים קודם שבנה הבית, והבית הוא שבנה רק בסוף שנה השלישית לנטיעת כרמו, ולאחר שהגיע שנה הרביעית ואינו מחוסר אלא החלול לכרמו והחניכה לביתו אז הוא שארש אשה ועדיין לא לקחה עד אשר יחלל כרמו ויחנך ביתו, ומזה הכריח רבינו דגם הש"ס בסוטה שהביא הכ"מ ג"כ כוון לזה באמרו למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה, דהיינו שהכרם יהיה נטוע מכבר בעת בנין הבית כדי שיכל לחלל פירות הכרם ולחנך הבית הכל בבת אחת ואח"כ ישא אשה, ישא דייקא דהארושין יוכל להיות ג"כ מקודם, ולכן דייק לשון ואח"כ רק לגבי ישא אשה אבל בכרם לא אמר לשון אח"כ, וזה פשוט וברור לע"ד בכוונת רבינו וד"ל

פרק ז הלכה ה אחד המספר בלשון הרע בפני חברו כו' עיין כ"מ שהביא ע"ז דברי הש"ס ערכין דף ט"ו ב' אמר רבא כל מלתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא א"ל כ"ש חוצפא ולישנא בישא א"ל אנא כר' יוסי ס"ל דאמר ר' יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, וכתב הכ"מ ע"ז ויש לתמוה על רבינו למה כתב דלא כרבא עכ"ל

ואנכי תמהתי על תמיהתו דהרי כתבו שם התוס' כל מלתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, פי' כגון כה"ג דנורא בי פלניא דאיכא למשמע דלא אמרה משום לישנא בישא, אבל אם הוא אמר דבר קנטור על חברו אפילו היה אומרה בפניו אית ביה משום לישנא בישא עכ"ל, והשתא הלא רבינו דייק בלשונו המספר בלשון הרע, וכבר הקדים רבינו לומר דלשון הרע הוא המספר בגנות חברו, וזה ודאי גם רבא מודה דבפניו גרע טובא דהרי גם מלבין פניו בזה, וגם ר' יוסי הלא בודאי לא דיבר בגנות חברו לעולם, אלא ע"כ גם רבא לא איירי בדברי גנות, וכדברי התוס', ועוד יותר נראה דגם כונות התוס' שאמרו כגון כה"ג דנורא בי פלניא לא כוונו לומר שמפיק בלישנא בישא דאמר היכא משתכח נורא אלא בי פלניא כדאמר אביי שם אלא כדאמר רבה שם דאמר רק איכא נורא בי פלניא כדדייקו לשון זה מפורש בלשונם, דודאי ר' יוסי לא היה חשוד למיפק שום דבור בלישנא בישא, ואביי הוא דפליג על רבה וסובר דבכה"ג דאיכא נורא בי פלניא לית בה משום לישנא בישא כלל אפילו שלא בפניו, אבל רבא כרבה ס"ל ועליה הוא דקאי לומר דבאפי מרה לית בה משום לישנא בישא אבל כדמפיק גם זה בלישנא בישא גם באפי מרה בודאי איכא משום לישנא בישא וכ"ש לשון הרע ממש, וזה פשוט וברור בדעת רבינו וד"ל: הלכות תלמוד תורה

פרק א הלכה ב כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו כו', עיין כ"מ דפשיטא ליה דבן בתו לא הוה בכלל בני בניך אלא דמספקא ליה אי בן בתו קודם לבן חברו או לא ע"ש

ולע"ד לא ידעתי מאין פסיקא ליה שבני בנות אינם בכלל בני בניך דע"כ לא ממעטינן בנות מולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם אלא מדלא כתיב את זרעכם, אבל והודעתם לבניך ולבני בניך הרי לבניך איצטריך למכתב ולכן כתיב ג"כ ולבני בניך ולעולם גם בני בנות בכללו, ובגליון רש"א בי"ד סי' רמ"ה הביא דברי הבראשית רבה פ' צ"ד דבני בנות אינם כבנים ע"ש, לאו ראיה היא לע"ד דהתם לא אמר אלא לענין לשון בני אדם אבל בלשון תורה מנלן], ובפרט מאי דמספקא ליה אם קודמין לאחרים לע"ד לא גרע צרכי הנפש מצרכי הגוף דענייך קודמים לעניים אחרים ואיזה ספק יש בזה, וכן כתב הש"ך בי"ד ריש סי' רמ"ה דנראה לו שהוא קודם לבן חברו ע"ש וד"ל

הלכה ג וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחנם

עיין כ"מ שכתב ואפשר דלדעת רבינו גם לבן בנו חייב להשכיר לו מלמד, ועיין לח"מ שכתב על דברי רבינו שכתב וחייב להשכיר מלמד לבני, זה לא מצאתי מפורש, ומהרי"ק ז"ל כתב דמסברא ידע לה, ולכן הוא מסתפק אם הוא דאורייתא או דרבנן, וכתב דמדברי הגה"מ בשם מהר"מ משמע שהוא דאורייתא, וא"כ הקשה דלמה זה שכתב רבינו א"כ למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, הא הוצרך להשמיענו דבנו ובן בנו חלוקים מאחר דחייב ללמדם גם בשכר, וע"ש שהולך ומסתפק ודחק עצמו מאד בזה

ולעד"נ דדברי רבינו לאו סברת עצמו היא אלא הוא קרא מפורש וברייתא מפורשת, קרא מפורש, ולמדתם אותם את בניכם, והרי הוא מ"ע על כל אחד ואחד מישראל כחכם כסכל ואיך יחייב הכתוב להסכל וע"ה שהוא ילמד לבנו תורה אם הוא ע"ה ואינו יכול ללמוד גם בעצמו, אלא ע"כ ודאי הוא שמחייבו ללמדו ע"י אחרים, וממילא מובן שאם אחר יבקש שכר הוא מחוייב לשלם לו, ברייתא מפורשת, בקדושין דף כ"ט האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, והשתא כל הני חיובים אם האב אינו יכול בעצמו למולו וללמדו אומנות שאינו לא מוהל ולא אומן והאיך חייבוהו ללמדו אומנות והאיך חייבוהו למולו אם אינו מוהל והרי יסכנו, אלא ע"כ ע"י אחרים, ואם לא ירצו בחנם ישלם להם, וכן החיוב להשיאו אשה, ואם לא ימצא אשה שתתרצה להנשא לו אלא א"כ ילבישהו וגם יתן לה מוהר ומתן, הלא מובן כי זה הוא שחייבוהו לפזר ממונו ע"ז, וא"כ ה"ה החיוב ללמדו תורה, ג"כ בודאי הכי הוא, דאם בעצמו אינו יכול ללמוד ילמדו ע"י אחרים, ואם לא ירצו בחנם ילמדו בשכר, והלא כל החיובים הללו למד שם בגמ' מקראי שכולהו דאורייתא הן, וללמדו תורה יליף מקרא ולמדתם אותם את בניכם, וע"כ הוא כמ"ש, כיון שהוא צווי לכל או"א מישראל, מובן מאליו שהצווי הוא שאם אינו יכול ללמדו בעצמו ילמדו ע"י אחרים בשכר, אמנם לא ילפינן מכתוב הזה ללמד בשכר אלא לבניהם לבד אבל לא לבני בניהם, ואי משום קרא דוהודעתם לבניך ולבני בניך, הלא קרא זה בדור המדבר כתיב, דאמר בקרא זה רק השמר וגו' פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו', יום אשר עמדת לפני ה' א' בחרב, שהיו כולם מקטנם ועד גדולם דור דעה, וא"כ הלא האי והודעתם איירי ע"י עצמם, ולכן הזכיר בו בניך ובני בניך, דבעצמו אם יכול, חייב ללמד גם לבני בנים, ומניה ילפינן גם לדורות, אבל ע"י אחרים בשכר, זה לא ילפינן אלא מקרא ולמדתם דאיירי מפורש בדורות, בתר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה, ובדורות הלא איכא חכמים ושאינם חכמים ואם נצטוו כולם ולמדתם אותם את בניכם ע"כ אם אינו יודע בעצמו ילמדו ע"י אחרים בשכר, ולכן כתיב ביה רק את בניכם לבד ולא בני בניכם, וכן הכתוב ושננתם לבניך דמיירי בבנים תלמידים הרי איירי מפורש בחכם שיכול להעמיד תלמידים בעצמו, הוא נצטוה ללמד לתלמידים אחרים, לזה אמר שפיר רבינו א"כ כיון דחכמים יש עליהם צווי בפ"ע ללמד גם לתלמידים אחרים, א"כ למה נצטוה על בנו ועל בן בנו דאיירי צווי זה ג"כ בחכמים ושילמדו להם בעצמם וכהנ"ל, ולזה אמר להקדים, ולפ"ז כוון רבינו לתת רק הבדל זה לבד בין בנו ובן בנו לבן חברו, ולא כאשר כתב הכ"מ דכוונת רבינו לתת שני הבדלים, דאדרבא דבכוון חלק הדין דחייב להשכיר מלמד בהלכה בפ"ע וגם דייק ביה רק להשכיר מלמד לבנו לבד ולא הזכיר בו בן בנו להורות דרק לבנו לבד הוא דחייב לשכור מלמד אבל בן בנו הוא כבן חבירו לענין זה שרק בעצמו הוא מחויב ללמדו אם הוא חכם ולא לשכור לו מלמד, והא שהביא הלח"מ מיהושע בן גמלא שתיקן להשיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר התם היה