זיו המשנה חלק א עז

ואתיא ליה שפיר דברי המשנה כפשוטה דגם בתחלה אינן מעכבין זא"ז וכדאמרו רבנן בברייתא דאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו ואם אין לו לבן עושה תכלת לבדו, וכדאמר שם בטעמייהו דרבנן וראיתם אותו כל חד לחודי' משמע ולא כרבי דאמר עד דאיכא תרווייהו בחד ע"ש, ואיך א"כ תפס רבינו אוקימתא דגמ' שהיא אליבי' דרבי גם לענין ההלכה שפסק כרבנן דאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו גם בתחילה

והנה הכ"מ כתב שרבינו אינו מפרש כפירש"י אלא הכי מפרש לה התינח לבן דאינו מעכב את התכלת שאם עשה חוטי לבן אף ע"פ שלא כרך עליהן תכלת יצא אלא תכלת אינו מעכב את הלבן מאי היא דמשמע שאם לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא, ואי אפשר לומר כן דהא קרא כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת משמע דאין מקום לפתיל תכלת אלא א"כ יהיו ציצית דהיינו לבן עכ"ל, משמע שהוא מפרש לה לדעת רבינו שהוא מלתא באפי נפשי' ולא קאי על האוקימתא דלקדם ואליבי' דרבי, אלא רק אליבי' דרבנן הוא דפריך התינח כו', והרבה הוא תימא דא"כ מאי אמר עליה רמי בר חמא לא נצרכה אלא לטלית שכולה תכלת, הרי דמפרש לה גם עתה לענין לאקדומי לבד, וכן הוא מבואר בדברי שמואל ללוי שם מפורש, דמפרש להא דלבן אינו מעכב את התכלת רק לענין דמלוה לאקדומי לבן ברישא ואי אקדים תכלת ללבן לית לן בה וא"ל ג"כ תינח לבן דאינו מעכב את התכלת, תכלת דאינה מעכבת את הלבן מאי היא, וא"ל רמי בר חמא ג"כ לא נצרכה אלא לטלית שכולה תכלת דמצוה לאקדומי תכלת ברישא ואי אקדים לבן ברישא לית בה עכ"ל

ועוד דלמה אי אפשר לומר לרבנן דבתכלת לבד בלא לבן ג"כ יצא דהרי טעמייהו דרבנן הוא מוראיתם אותו דכל חד לחודי' משמע, הרי גלי קרא מפורש דונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת אינו אלא למצוה אבל לעכב לא אלא סגי גם בחד, וכמו דניחא ליה מה דסגי לבן בלא תכלת אע"פ שהכתוב אמר מפורש ונתנו על ציצית פתיל תכלת דוקא, כן הלא ניחא מה דסגי לתכלת בלא לבן דהלא טעם אחד לשניהן מוראיתם אותו דכל חד לחודי' משמע בין לבן בלא תכלת בין תכלת בלא לבן

אמנם עוד יש להבין דברי רבינו בהלכה ה' שאמר אע"פ שאין אחד מהן מעכב את חברו אינן שתי מצות אלא מ"ע אחת כו', ולכאורה אינו מובן, דהרי תנן במשנה (מנחות דף כ"ח) ד' ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת, כן כתב רבינו בעצמו בה' זו, ובה' תפלין פ"ד הלכה ד' כתב תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה עכ"ל, הרי דתלו זב"ז דאם הן שתי מצות אינן מעכבין זא"ז, ואם הן מצוה אחת מעכבין זא"ז, וא"כ התכלת והלבן אם הן מצוה אחת למה אינן מעכבין זא"ז

לכן נלע"ד דדעת רבינו הוא זה, דעד כאן לא פליגי רבי ורבנן אלא במצות וראיתם אותו בלבישה, דרבי אמר עד דאיכא תרווייהו בתר כמו בנתינה, ורבנן אמרי וראיתם אותו כל חד לחודי' משמע בעת לבישה, אבל במצות הנתינה דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, דבעינן נתינת מין הכנף תחלה ואח"כ לתת עליו פתיל תכלת, לכ"ע הוא גם לרבנן, וכמ"ש רבינו בראש הפרק ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית כו' וזה הענף הוא הנקרא לבן כו', ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף וחוט זה הוא הנקרא תכלת כו', נמצאו במצוה זו ב' צווים שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה ושיכרוך על הענף חוט תכלת שנאמר ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, וא"כ לפ"ז הרי אף שמצות ציצית היא מ"ע אחת מ"מ היא חלוקה לשתים אחד בנתינה ואחד בלבישה, בנתינה המצוה היא לתת על הכנף מין כנף שהוא לבן ועליו פתיל תכלת, אבל בלבישה גלי רחמנא שגם באחד סגי, דוראיתם אותו כל חד לחודי' משמע לרבנן, וא"כ לפ"ז אם יתן על הכנף מין כנף שהוא לבן בלא תכלת, הרי עשה המצוה של נתינת לבן כתיקונו שזה הוא עיקר המצוה לתת הלבן תחלה לבדו בלא תכלת, אלא שאח"כ המצוה לתת עליה עוד פתיל תכלת, ולכן אם אין לו תכלת עכ"פ המצוה של נתינת לבן עשה כתיקונו, אלא דאם לא היה כתיב וראיתם אותו בלבישה ודאי דלא היה יוצא ידי חובתו בלבן לבד כיון דלבן ותכלת תרווייהו מצוה אחת היא והיו מעכבין זא"ז גם לרבנן כאשר ד' הציצית מעכבין זא"ז כיון דמצוה אחת הן, אבל כיון דגלי רחמנא בלבישה ואמר וראיתם אותו אפילו אחד לבד, הרי גלי רחמנא מפורש דגם באחד יוצא ידי חובתו, ולכן ס"ל לרבנן שפיר דהתכלת אינו מעכב את הלבן, שאם נתן לבדו בלא תכלת יצא י"ח, דהרי בנתינת הלבן קיים המצוה כתיקונו בין בנתינה, מצות ועשו להם ציצית, ונתנו על ציצית הכנף, מין כנף, ובין בלבישה, מצות וראיתם אותו אפילו חד נמי, אע"פ שלא קיים מצות תכלת בנתינה, משא"כ אם נתן תכלת בלא לבן כלל, הרי לא קיים לא מצות לבן ולא מצות תכלת בנתינה, דהמצוה הוא ליתן התכלת רק על לבן ולא על הכנף בלא לבן והרי נתנו שלא על מקומו כלל, וא"כ הרי לא יוכל אז לקיים כלל גם המצוה דוראיתם אותו בלבישה, דרחמנא אמר וראיתם אותו רק אם האחד שהוא רואה נעשה עכ"פ כתיקונו בנתינה שנתנו במקומו הראוי לו, אבל זה שלא נתנו במקומו הרי הוה כמו שהיה נותנו על הכותל דאטו יקיים בו וראיתם אותו אתמהה, ובשלמא אם הקדים התכלת ללבן בנתינה אע"ג שנתנן שלא כסדרן, הסדר אינו מעכב בכ"מ, וכמ"ש התוס' בריש התכלת שם כיון דעכ"פ אחר שנתן הלבן כרך התכלת על הלבן וקרינן בו שפיר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, דעיקר הנתינה היא הכריכה, או אם נתן שתיהן לבן ותכלת כתיקונן בנתינה, ואח"כ נפסקו כל חוטי הלבן עד הכנף ולא נשאר בהן גם כדי עניבה, אבל התכלת נשאר קיים, גם בזה יצא י"ח שפיר, כיון דהנתינה היתה כתיקונה, והרי מקיים המצוה דוראיתם אותו חד בלבישה שפיר, אבל אם נתן מתחלה תכלת לבד בלא לבן כלל הרי לא נעשה גם נתינת התכלת כתיקונו כלל דלא עדיף מאלו תלה אותו על הכותל לכן בודאי אינו מקיים בו גם וראיתם אותו כלל וכהנ"ל

ועתה לפ"ז הרי גם לרבנן אין באור לדברי המשנה לכאורה, דהתינח התכלת אינה מעכבת את הלבן א"ש, דאפי' נתן לבן לבד ולא נתן עליו פתיל תכלת שפיר יצא י"ח וראיתם אותו אע"פ שלא קיים מצות תכלת כלל, אבל הלבן אינו מעכב את התכלת מאי היא והלא אם נתן תכלת בלא לבן אינו כלום וכהנ"ל כיון שנתנו שלא במקומו, אלא ע"כ צ"ל גם לדידהו דהכוונה הוא במצוה דלהקדים, אבל א"כ יקשה לדידהו להיפך דהתינח לבן אינו מעכב את התכלת אבל תכלת אינה מעכב את הלבן מאי היא, דא"א לפרש עוד התכלת אינה מעכבת את הלבן באם נתן לבן בלא תכלת, דודאי תרווייהו בחד ענינא קמיירי, וכיון שהלבן אינו מעכב את התכלת א"א לפרש באם נתן תכלת בלא לבן, בודאי כ"כ התכלת אינה מעכבת את הלבן ג"כ לא איירי בהכי שנתן לבן בלא תכלת, אלא ע"כ מוכרח הוא בודאי דגם לדידהו איירי המשנה רק לענין גרדומין דאי איגרדום תכלת וקאי לבן לית לן בה, והיינו התכלת אינה מעכבת את הלבן, וכן אי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה, והיינו הלבן אינו מעכב את התכלת, דאמרה המשנה, ואיירו תרווייהו בחד ענינא

והשתא לפ"ז הרי ע"כ מוכרח הוא דכל הסוגיא איירי בין לרבי בין לרבנן, אלא דרק השואל דאמר לימא מתניתין דלא כרבי הוא דס"ד דלרבנן אתי שפיר המשנה בפשוטו דבין לבן בלא תכלת ובין תכלת בלא לבן יצא י"ח גם מתחלתו, אבל ר"י אמר רב דאמר אפילו תימא רבי לא נצרכה אלא לקדם בודאי ה"ק אפילו תימא רבי דע"כ גם לרבנן לא נצרכה אלא לקדם, והוה זה כמו לשון ולטעמך בכ"מ, וגם הא דפריך עליה התינח לבן דאינו מעכב את התכלת, ודאי הוא ג"כ בין לרבי בין לרבנן, ותדע דהכי הוא דהרי הא דא"ל לוי לשמואל לא תיתיב אכרעך עד דמפרשת לי למתניתין ומוקי לה ג"כ בלקדם,