זיו המשנה חלק א עו

בזרועו וקורא ואם עשה כן עובר משום לועג לרש, הרי ראינו אוסר אלא בקורא דוקא, ס"ל לרבינו דתרתי קתני לא יהלך בבית הקברות וס"ת בזרועו או קורא ובכל חד מהני איכא משום לועג לרש עכ"ל

ולע"ד דברי תימא הוא, חדא דאיך אפשר לפרש הברייתא דאו קורא קתני כיון דגם האחיזה לבד אסורה אף בלא קרי' פשיטא דאם אוחזה וקורא בה שהוא איסור כפול, ואי דקורא בע"פ בלא ס"ת, הלא גם בלא"ה יש איסור לקרות בע"פ דברים שבכתב, ואי דאיירי בלומד היה לו לומר ולומד ולא וקורא דמשמע מקרא

ועוד דאי לפ"ז דבאחיזה לבד ג"כ איכא משום לועג לרש, הרי רבינו כתב מפורש להיפך דהרי חלקן לשתי בבות דבאחיזה אמר לאסור דוקא בבית הקברות ולא במת יחידי, ולענין קרי' אמר בבא בפני עצמה "ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מן המת", הרי דבמת יחידי אינו מצריך הרחקת ד' אמות אלא באחיזה וקרי' בו ביחד אבל לא באחיזה לחוד, הרי דבאחיזה אין בו משום לועג לרש אלא רק בקרי' לבד, ובדברי רבינו הרי בודאי א"א לומר שאוסר לקרות בע"פ בלא אחיזת ס"ת ותרתי קתני דהרי מפורש דייק בלשונו ולא יקרא "בו ואין לומר דהאי "עד שירחיק ד' אמות מן המת", דאמר רבינו כוונתו הוא דגם בבית הקברות עצמו יוכל לקרא כשירחיק ד' אמות מן הקבר, דא"כ הלא יסתור דבריו הקודמים דא"כ משמע דדוקא לקרי' הוא דצריך להרחיק ד' אמות אבל לאחיזה אין צריך להרחיק כלל ומתחלה כתב דגם האחיזה לבד אסור בבית הקברות, ועוד דא"כ היה לו לומר עד שירחיק ד"א מן הקברים

לכן נלע"ד דודאי באחיזה לבד לא שייך לועג לרש, אבל רבינו כוון בזה לדברי הזה"ק פ' אחרי דף ע"א שאמר שם דהמתים מזדעזעים מאד כשבאים אליהם בס"ת שמא יש צער בעולם, ואם טעות בס"ת ההיא איכא גם סכנה גדולה בזה ע"ש, וא"כ כיון דגם בגמרא אמרו דאנו לא בקיאינן בחסרות ויתירות א"כ ודאי יש איסור וגם סכנה לאחוז ס"ת בזרועו בבית הקברות, אבל שלא בבית הקברות אין בו כלל משום לועג לרש בתוך ד' אמות של מת המונח בבית אלא רק בקרי' לבד ולא באחיזה וכמ"ש כנלע"ד נכון ודו"ק: תם ונשלם ביאור הלכות ס"ת בסיעד"ש. בריך רחמנא דסייען. הלכות ציצית

פרק א הלכה א ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית כו'. ואין לחוטי הענף מנין מן התורה, עיין כ"מ שכתב ומ"מ יש לתמוה דאמרינן בפ"ק דיבמות גדילים לשיעורא הא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה והכי אמרינן בפ' התכלת דף ל"ט ב' משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ"ע עכ"ל

ולעד"ן דלא קשה מידי, דהרי בפ' התכלת שם רק רב הוא דאמר הכי גדיל שנים גדילים ארבעה ורבב"ח פליג עליה שם ע"ש, ונראה דס"ל לרבינו דגם ב"ש וב"ה דפליגי בברייתא שם דף מ"א ב' דאמר כמה חוטין הוא נותן בש"א ד' ובה"א ג', גם הם לא דרשי גדיל גדילים, וכן רצו התוס' שם לומר הכי וז"ל ויתכן יותר דב"ה לא דריש גדילים וכן משמע בספרי כו' וכתבו זה לדברי ר"ת שם דמגדיל לבד נפקא להו לב"ה שלשה דעבות מתורגם עובד גדילו, אלא שאח"כ לא כתבו הכי ע"ש, וא"כ גם האמוראים ר"ה ורב יהודא ור"פ דאיירו שם אליבייהו ג"כ לא דרשי גדיל גדילים, ולפ"ז י"ל עוד דגם האמוראי דדף מ"ב שם ג"כ לא דרשי מגדיל גדילים כדברי רב, דאמר שם רב אחא בר יעקב רמי ארבע ועייף להו מיעף ומעייל להו בגלימא ואביק להו מיבק קסבר בעינן תמניא בגלימא כי היכי דליהוי גדיל גדילים במקום פתיל רב ירמיה מדיפתי רמי תמניא דאינהו שיתסר ולא אביק להו, גם הם לא דרשי מגדיל גדילים כרב למנין ארבע דהרי הם מצריכו שמונה, ורש"י דחק עצמו בזה שם, והתוס' כתבו דדרשי גדילים ארבעה וכן מתכלת ע"ש, אבל רבינו דפסק דסגי בחוט אחד של תכלת מן השמונה חוטין התלויין ע"כ אינו מפרש הכי, או די"ל דגם רבינו מפרש הכי לדבריהם, אבל הוא פסק לפסק הלכה כר"פ דאמר שם בדף מ"א ב' הלכתא ד' בתוך שלש משולשת ארבע והיינו דפסק כב"ש דאמרי הכי שם ע"ש, ומבואר בספרי פ' שלח דב"ש אמרי שלשה של צמר ורביעית של תכלת, ורבינו דפסק דהשמינית של תכלת בודאי כן היה גרסתו בספרי, וא"כ הרי בודאי לא דרשי גדילים ארבעה דמ"נ אי גדילים הוא מלבן לבד צריכין להיות ד' חוץ מפתיל תכלת ואי בהדי תכלת היה ראוי להיות שנים מלבן ושנים מתכלת או לפחות ג' מלבן וחוט הרביעי שלם מתכלת אלא ודאי לא דרשי האי גדילים כלל לארבעה, והסוגיא דיבמות שהביא הכ"מ אינה אלא אליבי' דרב ולא קי"ל הכי

עוד י"ל בפשיטות יותר דאף לרב דדריש גדילים ארבעה ודאי אינו אלא שלא לפחות מארבעה דגדיל אינו פחות משנים וגדילים הם שני גדיל ואינו פחות מארבעה, אבל הרי גם יותר מארבעה וגם מאה חוטין הם בכלל גדילים, והרי א"כ לא היה לן לפוסלן ולעבור על בל תוסיף אם הוסיף כמה חוטין על ארבעה, והרי קי"ל שעובר על בל תוסיף וכדאמרו בסנהדרין דף פ"ח ב' והאיכא ציצית דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע, וכתבו התוס' במנחות דף ל"ח דמסוגיא זו דסנהדרין משמע דאם הוסיף חוטין גם בכרך א' פסול ע"ש וכן משמע מפרש"י בסנהדרין שם, וא"כ הא דפסול יותר מארבעה הרי זה הוא רק מדברי סופרים ואינו מן התורה

אמנם כ"ז הוצרכנו רק לדברי הכ"מ דס"ל דדרשת גדיל גדילים הוה זה כמפורש בתורה, אבל באמת לאו הכי הוא דדרשא זו עצמה אינה אלא מדברי סופרים, ואינה נקראת מן התורה כלל, וכן פירש"י מפורש בסנהדרין שם וז"ל ופירושו מדברי סופרים, ד' חוטין דילפינן גדיל ב' גדילים ד' עכ"ל הרי מפורש דגם הדרשא זו עצמה ג"כ נקראת רק פירושן מדברי סופרים ולא מן התורה, והרי תמיהת הכ"מ מעיקרא ליתא וד"ל

הלכה ד והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן עם עשה לכן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. נראה מדברי רבינו דדוקא בכה"ג שעשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונשאר התכלת לבדו הוא דכשר, אבל אם מתחלה עשה תכלת לבד בלא לבן פסול, ולכאורה הוא תימא דהרי פסק כרבנן דריש פ' התכלת דשניהם אינן מעכבין זא"ז ולא כרבי שם, ובגמרא דאמרי הכי לא נצרכה אלא לגרדומין, הרי הוא לרבי דאמר דמעכבין זא"ז ומוקי למתניתין דאמרה דאינן מעכבין זא"ז דלא נצרכה אלא לקדם, דמצוה להקדים לבן לתכלת ואם הקדים תכלת ללבן הוא דאמרה המשנה דאינה מעכבת, וע"ז פריך התינח לבן דאינו מעכב את התכלת, תכלת דאינה מעכבת את הלבן מאי היא, ופי' רש"י מאי היא דמשמע אם הקדים לבן ומאי עיכוב איכא למימר, ור"ל דהרי עיקר מצותה בהכי, ואמר רמי בר חמא לא נצרכה אלא לטלית שכולה תכלת, ור"ל דאז מצוה להקדים התכלת שהוא מין כנף, ורבא פליג עליה ואמר מידי ציבעא קא גרים, ולזה אמר אלא אמר רבא לא נצרכה אלא לגרודמין דאי איגרדום תכלת וקאי לבן ואי איגרדום לבן וקאי תכלת לית לן בה ע"ש, הרי מפורש דכולה סוגיא היא רק לרבי לפרש דברי המשנה אליבי' דמתחלה ודאי מעכבין זא"ז ומה שאמרה המשנה דאינן מעכבין אמר תחלה לענין לקדם ורבא אמר לענין גרדומין, אבל לרבנן הלא לא קשיא ליה מאומה