זיו המשנה חלק א עח

הרי הם ודאי אליבייהו דרבנן הוא דאיירו ואליבי' דהלכתא, והרי מפורש דגם לרבנן שאל והלבן אינו מעכב את התכלת מאי היא, וגם לדידהו מוקי לה בלקדם, וגם לדידהו שאל עוד תינח לבן דאינו מעכב את התכלת תכלת דאינה מעכבת את הלבן מאי היא, וגם לדידהו הוא דהוצרך רבא לומר לא נצרכה אלא לגר דומין וכמ"ש, ואף אם נאמר שהוא דוחק בדברי ר"י אמר רב כיון דמפורש איירי אליבי' דרבי, עכ"פ בדברי שמואל ולוי ודאי הוא מוכרח דאיירו אליבי' דרבנן ואליבי' דהלכתא כיון דלא זכרו דברי רבי בדבריהם כלל, והרי ר"י אמר רב מוקי למתניתין אליבי' דרבי בלקדם ושמואל מוקי למתניתין אליבי' דרבנן בלקדם, ורבא דקאי אדברי שמואל ומוקי למתניתין בגרדומין הרי הוא ג"כ איירי מפורש אליבי' דרבנן ואליבי' דהלכתא כשמואל ולוי, אלא דממילא שמעינן דגם לרבי ע"כ מוקי רבא למתניתין בגרדומין ואתיא אליבי' דכ"ע

ולפ"ז צ"ל דמ"ש רבינו כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו, לאו דברי המשנה הוא, דהמשנה לא איירי בהכי כלל וכמ"ש, אלא דברי רבנן דברייתא הוא, וכ"ש כשעשה לבן ותכלת ונפסק התכלת ונשאר לבן לבדו שהוא דברי המשנה, אבל בתכלת בלא לבן אמר שפיר שאינו כשר אלא באם עשה לבן ותכלת ואח"כ הוא שנפסק הלבן ונשאר התכלת לבדו, ולא באם עשה מתחלתו תכלת לבדו בלא לבן וככל הנ"ל, וא"ש ג"כ מ"ש בהלכה ה' דאינן אלא מ"ע אחת ואעפ"כ אין אחד מהן מעכב את חברו, משום דשאני מצוה זו דגלי קרא וראיתם אותו דכל חד וחד לחודי' משמע וכמ"ש, והא שלא הזכיר רבינו בדבריו דמצוה לאקדומי לבן לתכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה מן המובחר, משום דבפירושא דמתניתין תפס לעיקר לדברי רבא שהוא בתרא דאיירי בגרדומין ולא בלקדם ובפרט דדברי רב ושמואל דמוקי לה בלקדם נשארו בקשיא, אמנם המצוה דלכתחלה לקדם הלבן הרי הקדים בריש דבריו בראש הפרק והעתקתי דבריו לעיל, וממילא מובן דאם שינה והיפך הסדר עבר על המצוה דלכתחלה, אבל אין הסדר מעכב בדיעבד, כיון שלא עשה בזה תנאי מפורש, וא"ש לנכון בסיעד"ש ודו"ק

הלכה טו הטיל ציצית על הציצית אם נתכוין לבטל את הראשונה מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, ואם נתכוין להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן ה"ז פסולה כו', ובהשגות עיינתי בדבריו ולא מצאתי בגמרא כן כו' עכ"ל. ועיין בכ"מ מ"ש בזה, ולעד"ן דגם רבינו מפרש לדברי רבא בגמרא כפירש הראב"ד והוא ג"כ פירש"י ותוס' שם דרבא אמר השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי בתחלתו אלא בסוף ולכן שפיר אמר ר"ז הטיל למוטלת כשרה, אמנם מפרש לה רבינו דטעמי' דרבא הוא משום דאזיל לשיטתו בתמורה דף ד' ב' דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ולכן אמר שפיר דכיון דבבל תוסיף קאי ואמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כלל ומעשה לא הוי מתחלתו ולא הוה זה מן העשוי, אבל לאביי דאמר אי עביד מהני גם כאן אע"פ שבבל תוסיף קאי מ"מ אי עביד מהני והוה שפיר מעשה מתחלתו והוה זה מן העשוי כבר ופסולים אף אם חתך אחד מהם אם רק כיון להוסיף, וא"כ לאביי בודאי יקשה על ר"ז דאיך אמר הטיל למוטלת כשרה והרי הוה זה תעשה ולא מן העשוי והדר קושיית הש"ס לדוכתי', ולזה בא ר"פ ואתקיף עליה דרבא ואמר מתקיף לה ר"פ ממאי דגברא לאוסופי קא מיכוין דלמא לבטולי קא מיכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא, ור"ל דלמה תלית דין דר"ז בשיטתך דאי עביד לא מהני דא"כ לאביי דס"ל דאי עביד מהני ליתא לדר"ז, והלא שפיר יש לפרש דברי ר"ז להלכה ככ"ע דאיירי בשכוון לבטולי ראשונות וא"כ ליכא בל תוסיף כלל ולא מיפסלי מעולם ומעשה איכא כי אין זה מן העשוי כלל אלא מתחלה ועד סוף איכא מעשה ולא הוה זה מן העשוי כי לא נפסלו כלל ולכן שפיר אמר ר"ז הטיל למוטלת כשרה אליבי' דכ"ע, ונאד רבינו בפירוש זה בדברי ר"פ מפירש"י והראב"ד, משום דלדידהו ר"פ בא להחזיר הקושיא על ר"ז וזה לא משמע כלל מן הש"ס דא"כ היה לו לאהדורי אחר תירוצים אחרים או לומר על דברי ר"ז קשיא אבל לפ"ז א"ש בפשיטות, והשתא הלא דעת רבינו הוא בפ"י מה' בכורות הלכה ה' דהלכה כאביי בזה דאי עביד מהני וכמ"ש הלח"מ שם ע"ש, ולזה שפיר פסק הכא דלא ערבא אלא דאי מכוין להוסיף חשיב מעשה וכיון דיפסלו שוב לא מתכשרי משום תעשה ולא מן העשוי ופסק כר"ז וכדמפרש דבריו ר"פ דבמכוין לבטלם דאז לא נפסלו כלל ולכן מתיר את הראשונה וכשרה, והוא נכון מאד בסיעד"ש בין בדעת רבינו בין בפירוש הסוגיא, והוא ראיה גמורה לדברי הלח"מ הנ"ל שזה הוא דעת רבינו לפסוק כאביי בזה אע"פ שמפרשים אחרים מסתפקים בזה ועיין במלא הרועים מ"ש בזה וד"ל

אמנם דברי הכ"מ בזה תמוהין לע"ד שכתב להיפך דרבא ס"ל, דכיון דקאי עלייהו בבל תוסיף שפיר חשיב מעשה בתחלה ולא קרינן ביה מן העשוי, והוא תימא דכיון דקאי עלייהו בבל תוסיף הרי פסולין הן ואיך הוה זה מעשה לאכשורינהו, וכדאמר בפ' הנחנקין דף פ"ח שחשיב לציצית לדבר שעיקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע, ועוד דאיך נוכל לפרש זה בדברי רבא דהרי רבא מפורש ס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, אבל כל מ"ש הוא נכון בפשיטות מאד בסיעד"ש וכהנ"ל

הלכה יח וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר. ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה

עיין כ"מ מ"ש לתמוה על רבינו, וכתב בזה שלשה לשונות, ובלשון ראשון כתב דלרבינו אם עשה תכלת לבדו בלא לבן כלל בתחל. כשר והיא כ"ש מלבן בלא תכלת, וסותר בזה לדברי עצמו לעיל בהלכה ד', וגם אני בררתי שם דזה ליתא ע"ש, וכתב עוד דמ"ש ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט א' פסולה הוא רק אם נפסק מין אחד לגמרי ומן המין השני הוא שנפסק חוט אחד מעיקרו, והוא תימא דנפסק מין אחד לגמרי מאן דכר שמיה בכאן, ועוד דבנפסק מין לבן לגמרי ועוד נפסק חוט אחד של תכלת, הרי כולו נפסק לגמרי, דהרי לרבינו הוה כל התכלת רק חצי חוט אחד, ואי בדעשאן כולן ממין אחד כוונתו, הרי ודאי רבינו איירי בכ"ע, וכ"ש רבה בר רב אדא אמר רב אדא אמר רב דאמר זה בגמרא דף ל"ט, איירי בודאי בכ"ע גם במקום שיש בהן שני המינין, גם מ"ש בלשון שני דהא דמכשיר בכדי עניבה הוא רק במין אחד ומין השני נשאר שלם ג"כ תמוה לע"ד, דהרי רבינו אמר אם נתמעטו חוטי הציצית דודאי כל חוטי הציצית במשמע, לכן העיקר הוא לע"ד כמ"ש בלשון שלישי דכל החוטין שנפסקו מתכשרו בכדי עניבה, ואם נפסק מין אחד הוא דוקא עד הכנף ולא שנפסקו מתוך הכנף אלא נשתייר כ"ש עכ"פ ומתכשרו שפיר בכ"ש כיון שמין השני קיים, אבל בנפסק מעיקרו אפילו חוט אחד ומין השני קיים בשלמות פסולה כיון שאין בהן ד' חוטין כנלע"ד וד"ל

עוד כתב הכ"מ ודע דגרסינן בגמרא איבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדדי או דילמא כל חד וחד לחודי' תיקו, והרי"ף ורבינו השמיטו דין זה משמע דסברי דאזלינן בה לקולא דשיעור זה אינו אלא מדרבנן, וגרסינן תו בגמרא בעי רב אשי אלימי ולא מענבי ואי הוו קטיני מענבי מאי א"ל רב אחא כ"ש דמינכר מצותייהו, והרי"ף ורבינו השמיטוהו וטעמא כיון דאתא במכ"ש מלתא דפשיטא היא כו' עכ"ל. ולע"ד הוא דוחק גדול דמלתא דמיבעי ליה לרב אשי הוה פשיטא לדידן אף אם לרב אחא הוה זה כ"ש, אמנם גם לדידיה הרי אמר רק משום דאתיא במכ"ש ופשיטא הוא לכן השמיטוהו אבל בלא"ה אע"ג דקולא הוא לא היה להו להשמיטו, הרי תבר בזה בעצמו לגזיזי' שאמר מקודם דלכן השמיטו הא דאיבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדדי או כל חד וחד לחודי', הוא משום דספיקא דהאיבעיא היא לקולא, וכן הוא בודאי