זיו המשנה חלק א עג

שם ע"ש, ולכן אמר רבינו שפיר ונותנן לחברו דוקא אבל הוא לא יאחז אותן בידו בשעה שמשתין משום ניצוצות, הרי דלא השמיט רבינו מימרא דר"ש אלא אדרבא כתבי' מפורש, דבמאי דקי"ל כר"ש כתב מפורש כדברי ר"ש ובמאי דלא קי"ל כר"ש כתב ג"כ מפורש דלא כוותי'

ובזה מסולק בפשיטות ג"כ דברי ההשגות שכתב, נראה בגמ' דבה"כ עראי משתין בהן ותפילין בראשו אבל לא יטלם בידו משום קנוח הניצוצות כו' עכ"ל, ולפ"ז הרי אדרבא מבואר בגמרא להיפך דגם רב ששת דמתיר לאוחזם בידו בשעה שמשתין ולא חייש משום ניצוצות ג"כ אמר אבל בה"כ עראי חולץ, ואינו רשאי להשתין כשהן בראשו, ובזה הלא קי"ל כוותי' דלא מצינו בגמ' מי שפליג עליה, ולפ"ז ודאי מאי דאמר שם אחר דברי ר"ש, איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבה"כ קבוע להשתין מים, בודאי ה"ק דאף דר"ש אמר מפורש אבל בה"כ עראי חולץ ואינו רשאי להשתין מים כשהם בראשו, אין זה אלא בבה"כ עראי שישתין מעומד אשר הקלוח מי רגליים נתזין למרחוק כנגד התפילין אז הוא דאסור, וכ"ש לדידן דקי"ל דלהשתין בבה"כ עראי אף לאוחזן בידו אסור משום נצוצות א"כ כ"ש בראשו דאסור דאיכא תרתי, משום ניצוצות שיקנח בידיו ושמא אח"כ יגע בתפילין, ומשום בזיון שהתפילין מגולין נגד הקלוח, אבל בבה"כ קבוע שישתין כשהוא יושב דליכא לא משום נצוצות דהרי מותר לאוחזן בידו שם לכ"ע, וגם לא יהיה הקלוח נגד התפילין בישיבה מהו, ואסרי רב אדא בר מתנא ורבא גם שם, אבל בבה"כ עראי להשתין מעומד פשיטא דגם לרבינא אסור וכדברי רבינו, וא"ש לנכון בפשיטות מאד בסיעד"ש ודו"ק

הלכה כג הנושא משאוי על ראשו חולץ תפיליו כו' אבל צונף הוא מצנפתו על תפיליו

עיין כ"מ שכתב והא דאמרינן בירושלמי דר' יוחנן לא הוה מניח תפילין אלא מפסחא לפסחא והוה הדיק רישיה מפסחא עד עצרתא, היינו לומר שאע"פ שהיה מכסה ראשו על התפילין עכ"ז היה מזיק לו הקור לפי שגובה התפילין מפסיק בין הכובע והראש והרוח נכנס בנתיים ומזיק לו עכ"ל והוא דוחק

ולעד"ן דבפשוטו ניחא דודאי בעת ק"ש ותפלה צריכין להיות התפלה של ראש מגולה דרק בתפלה של יד דכתיב ביה והיה לך לאות על ידיך אמרו לך לאות ולא לאחרים לאות אבל בתפילין של ראש הרי כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ולכן בעת שיוצא י"ח תפילין צריך להיות תפילין של ראש מגולה, וכן כתוב בש"ע סו"ס כ"ז ע"ש ולכן היה מזיק לו הקור, ואף בלא"ה הרי בעת שמניח התפילין על הראש הרי מגביה הכובע ומניח התפילין וגם זה היה מזיק לו וד"ל

הלכה כד בית שיש בו תפילין כו' אסור לשמש בו מטתו. ואם הניחן כלי בתוך כלי מותר להניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת כו' ואפי' אשתו עמו במטה עיין כ"מ שהביא לדברי הר"ר יונה שכתב דאם אין אשתו עמו אפילו בכלי אחד סגי, אבל הרמב"ם לא חילק בין אשתו עמו לאין אשתו עמו ובכ"ע אמר שצריך כלי בתוך כלי עכ"ל, וכתב עליו הכ"מ ול"נ דאפשר דמשום דבאשתו עמו עסיק רבינו משו"ה נקט אם הניחן כלי בתוך כלי אבל אין הכי נמי דלרבינו נמי כשאין אשתו עמו לא בעינן כלי בתוך כלי עכ"ל

ולא הבינותי דודאי הר"ר יונה דייק לה מלשון רבינו שאמר ואפילו אשתו עמו במטה דמשמע דה"ה כשאין אשתו עמו במטה נמי דאל"כ מאי אפילו דאמר, וכן תפס עליו הלח"מ, אבל באמת דברי הכ"מ נכונים, דהרי רבינו דייק בלשונו, ואפי' אשתו עמו במט"ה דייקא, ושמעינן מניה ודאי דה"ה אם אינה עמו במטה, אבל עכ"פ היא עמו בבית אלא שהיא במטה אחרת, ואז ודאי הוא דמצריך כלי בתוך כלי בכ"ע שמא יבא לשמש עמה במטה האחרת באותו בית, אבל כשאין אשתו עמו בבית כלל ודאי גם רבינו לא מצריך כלי בתוך כלי משום הנחתן מראשותיו לחוד וכדברי הרר"י וד"ל: תם ונשלם באור הלכות תפלין בסיער"ש. בריך רחמנא דסייען. הלכות מזוזה

פרק ה הלכה א כיצד כותבין את המזוזה כו', ואם כתבה בב' או בג' דפין בשורה ובלבד שלא יעשנה כזנב כו'. עיין כ"מ שהראה מקורו במנחות דף ל"א ב', מזוזה שעשאה שתים ושלש ואחת כשרה ובלבד שלא יעשנה כקובה ובלבד שלא יעשנה כזנב, ומפרש ה לה רבינו דה"ק כשעשאה שתים ושלש דפין כשרה כאלו לא עשאה אלא דף אחת עכ"ל

והוא תימא נפלאה לתלות פירוש זר כזה ברבינו, דא"כ האי "ואחת", דאמר הש"ס למה כיון דמפורש אמר "כשרה", גם אם נאמר דלשון "ואחת", הוא כמו שהיה אומר "כאחת", א"כ "כשרה", דאמר למה לי, גם איזה לשון הוא לומר "ואחת", במקום "כאחת", ועוד הרי דף הוא לשון זכר ואי אדפים קאי היה לו לומר שנים ושלשה ואחד, ועוד דהרי בש"ס אמר שם בטעמיה דכשרה משום שעשאה כשירה, וע"ז איתבי' מהא דתניא עשאה כשירה או שירה כמותה פסולה, ומשני כי תניא ההיא בס"ת, וא"כ איזה שירה שייך בשנים ושלשה דפים, וא"כ הלא מוכרח הוא כפירש"י שם שקאי על השורות ולא על הדפים

לכן נלע"ד פשוט דמקורו הוא מהא דתניא שם בדף ל"ג כתבה על שני דפין והניחה בשני סיפין פסולה, הא בסף אחד כשרה ומוקי לה בראוי' לשני סיפין ומפרש לה רבינו כפירוש התוס' שם דהיינו בשתי חתיכות הוא דפסול הא בחתיכה אחת בשני דפין כשרה וכמ"ש ג"כ הכ"מ בסמוך דרבינו ס"ל כפירוש התוס', הרי מפורש דבשני דפין כשרה וה"ה בשלשה דפין, אלא דמ"ש רבינו עוד, ובלבד שלא יעשנה כזנב, ודאי הוא דברי הש"ס דדף ל"א ב' הנ"ל וכדברי הכ"מ

אמנם אי לפ"ז קשה לשון "ובלבד" שהסמיך רבינו להא דב' או ג' דפין, דאיזה שייכות יש להן להדדי, ועוד תקשה דא"כ לפ"ז למה השמיט רבינו הדין "דשתים ושלש ואחת" דהיינו שעשאה כשירה דכשרה ג"כ, אולם יש לדקדק בלשונו שאמר "כשירה", מלא יוד, והלא כשרה בכל מקום הוא בלא יוד, גם לשון "או", ג"כ מיותר בלשונו הטהור, כי מה היה חסר אלו היה אומר "בב' וג' דפין', ולמה הוצרך לומר "או בג' דפין"

לכן נלע"ד דט"ס הוא והכי צ"ל, "ואם כתבה בב' וג' דפין או כשירה כשרה ובלבד שלא יעשנה כזנב", וכתב בזה שני הדינים בין הדין דדף ל"ג הנ"ל ובין הדין דדף ל"א ב' הנ"ל, וא"ש לפ"ז לשון "ובלבד" דאמר בפשיטות, דזה קאי על "עשאה כשירה' דסליק מניה וכדברי הש"ס הנ"ל, כנלע"ד נכון ואמת בסיעד"ש ודו"ק

פרק ו הלכה ד בית שיש לו מזווה מכאן ומכאן וכפה כמין קשת כו' אם יש בגובה המזוזות יוד טפחים או יתר חייב במזוזה ואם אין בהן יוד טפחים פטור מפני שאין לו משקוף. עיין כ"מ שכתב, צ"ע שאם הכפה חשוב משקוף אפילו אין גובה במזוזות י' טפחים ליתכשר, ואם אין הכפה חשוב משקוף כי הוו המזוזות גבוהות י' טפחים מאי הוי אטו גובה המזוזות משוי לכפה משקוף עכ"ל

לעד"ן דהטעם הוא זה דאם יש לה מזוזות גבוה י' דשם מזוזות עליהן, אז הכפה שעליהן שפיר נחשבת למשקוף, אבל אם אינן גבוהין יוד לאו שם מזוזות עליהן כלל, והוי כמו שהכפה מתחלת מן הארץ, ואז רק שם מזוזות על הכפה ולא שם משקוף, כי אין משקוף בלא מזוזות, וא"כ הוה זה כמו בית