זיו המשנה חלק א קלט

שאינה גם לשאר צורך כלל וד"ל

פרק ד הלכה יד העושה מדורה כיו"ט כשהוא עורך את העצים אינו מניח זה על זה עד שיסדיר המערכה מפני שנראה כבונה כו'. עיין מ"מ שכתב בפריסת שלחן על גבי ספסליו מותר לפי שאין צריכין לאויר שתחתיו, והקשה עליו הכ"מ שהרי ביצים שאין צריכין לאויר שביניהם ואסור עכ"ל

ונלע"ד דלא קשה מידי, דהרי עדיפא מזה הי' לו להקשות דבביצים בודאי כשנותנין שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו מגדל כמ"ש רבינו אין שום אויר ביניהם ואפ"ה אסור, אבל הטעם בהם הוא משום בונה ולא משום אהל דהרי הוא כבונה ממש, וכל בנין הוא בלא אויר כלל, אלא דגם באהל אמרו שהוא תולדת בונה אע"פ שיש אויר תחתיו אבל רק באהל קבוע, וכמ"ש רבינו בה' שבת שם העושה אהל קבוע ה"ז תולדת בונה וחייב, אבל אהל עראי אינו אסור אלא מדרבנן לכתחילה גזרה שמא יעשה אהל קבוע וכמ"ש רבינו שם בפ' כ"ב ה' כ"ז, וא"כ הרי בודאי לא מקרי אהל אלא בצריך לאויר שתחתיו אבל באין צריך לאויר שתחתיו לאו אהל הוא, ובונה בודאי לא הוה דאין בנין אלא זעג"ז בלא אויר אלא באהל קבוע הצריך לאויר שתחתיו הוה ככולו סתום וככולו בנוי, אבל אם אינו צריך להאויר הרי אינו דומה כלל לבונה שהוא בלא אויר, ולכן בפריסת שלחן על גבי ספסליו שאין צריך להאויר שתתתיו הרי לאו אהל הוא ולאו בונה הוא, משא"כ בביצים הוא כבונה ממש, כנלע"ד ודו"ק

הלכה כ ואין מטילין חלשים על המנות אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים ביו"ט כדי לחבב את המצות. ובהשגות בגמ' מפרש מטילין חלשים על הקדשים של יו"ט ביו"ט אבל לא על המנות של חול ביו"ט ואפי' בקדשים כו' עכ"ל

ועיין במ"מ שכתב דרבינו מפרש של חול של חולין ודלא כפירש"י והראב"ד ע"ש, ועיין בלח"מ מה שהקשה על זה, ובודאי דוחק גדול הוא להעמיס פירש זה בדעת רבינו דא"כ הרי כבר השמיענו זה רבינו לעיל בפ' כ"ג מה' שבת הל' י"ז דאסור להפיס ולשחק בקוביא בשבת מפני שהוא כמקח וממכר ומותר להפיס רק עם בניו ובני ביתו כו', וא"כ ביו"ט נמי הרי אסור כל מידי שהוא כמקח וממכר ולמה הוצרך להשמיענו שנית בכאן דין זה, ונהי דעל דברי המשנה לא קשיא דהתם הרי אמר התנא מתחילה מטילין חלשים על הקדשים ביו"ט דאיירי בכהנים ואח"כ אמר אבל לא על המנות ותי' הגמ' שפיר דלא קשיא פשיטא דסד"א דכהנים שאני דכתיב ועמך כמריבי כהן, ובזה מסולק קושיית הלח"מ על התנא ע"ש, אבל על רבינו בודאי קשיא דהרי הוא הקדים לומר ואין מטילין חלשים על המנות דלא איירי עדיין בכהנים כלל, וא"כ הלא כבר השמיענו דין זה בה' שבת, ועוד דלפי זה הלא קשיא על רבינו דלמה שינה בלשונו מדבריו שבה' שבת דהתם אמר בלשון אסור להפיס והכא אמר בלשונו אין מטילין חלשים, ועל התנא לא קשיא זה ג"כ דהוא לא הזכיר לשון מטילין חלשים אלא על הקדשים, אבל על המנות לא הזכיר כלל לשון אין מטילין חלשים אלא אמר סתמא אבל לא על המנות, אבל על רבינו קשיא

לכן נלע"ד דגם רבינו מפרש כפירש"י והראב"ד ומ"מ קושיית הראב"ד מעיקרא לא קשה מידי, דבאמת רבינו פירש בדבריו ג"כ הכי מפורש, דהרי יש לדייק בלשון רבינו שאמר אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים ביו"ט, דהרי האי ביו"ט הוא מיותר דהרי כל ההלכות הללו ביו"ט מיירי, וכבר הזכיר בריש דבריו בהלכה י"ט בלשונו "דברים רבים אסרו ביו"ט" כו' והילך וחושב כל הדברים מה שהוא אסור ומה שהוא מותר בסתמא, וא"כ למה מצריך רבינו להזכיר בדין זה לשון ביו"ט יותר מבכל הני דינים, דבשלמא התנא שהזכיר בדין זה לשון ביו"ט, א"ש דהוא בענין שבת קאי, לכן הוצרך להזכיר בדין זה לשון ביו"ט, אבל רבינו דאיירי בדיני יו"ט הלא לא הוצרך להזכירו, כאשר לא הזכיר לשון ביו"ט ביתר הדינים, והיה לו לומר אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים בסתמא, אם היה כונתו כהבנת הראב"ד בדבריו להתיר להטיל חלשים על כל הקדשים אפי' משל עיו"ט, אלא ע"כ מוכרח הוא ומובן לכל דהאי ביו"ט הוא כמו של יו"ט ור"ל על בשר הקדשים שנעשו ביו"ט דוקא וכפירש הגמ' לדברי המשנה דאמרה ג"כ לשון זה ביו"ט דהיינו של יו"ט, דבאמת גם הגמ' הכריח מלשון ביו"ט דע"כ הוא של יו"ט מדאמר ביו"ט לאפוקי בשבת ולמה חלוק יו"ט משבת לענין זה, אע"כ דה"ק קדשים של יו"ט. ובשבת לא שייך זה דאיזה קדשים הנאכלין נעשין בשבת לבד מלחם הפנים וגם הוא לא נעשה אלא מערב שבת העבר ולא בשבת, ולזה אמר ביו"ט לכלול בזה כל הקדשים הנעשים ביו"ט דוקא וא"כ אבל לא המנות הוא של הקדשים שנעשו מערב יו"ט, וכן הוא מוכרח עוד ביותר בלשון רבינו שנקט לשון ביו"ט בענינא דיו"ט דע"כ הכוונה הוא הנעשים ביו"ט דוקא, וממילא מובן דמאי דאמר מתחילה ואין מטילין חלשים על המנות שנקט בהסג"כ לשון מטילין חלשים כמו בסיפא דאיירי בזה ג"כ במנות של קדשים אלא שלא נעשו ביו"ט וכדברי הש"ס ממש והוא נכון ואמת לע"ד ודו"ק

פרק ה הלכה ד אין מוליכין את הסולם של שובך משובך לשובך בר"ה כו' אבל ברה"י מוליכו כו' מפני שמחת יו"ט. ובהשגות הוא אמר דבר זה אבל הגמרא לא אמרה כן ולא חלקה בדבר כו' וב"ה דשרו בתרוייהו שרי עכ"ל

עיין מ"מ מ"ש בזה ועיין לח"מ, ונלע"ד ליישב דעת רבינו בפשיטות מאד דודאי פסק רבינו כלישנא בתרא דרב חנן בר אמי דאמר מחלוקת ברה"י אבל בר"ה ד"ה אסור, והא דפריך עליה לימא רב דאמר כב"ש והוצרך לומר תנאי היא, הוא משום דבסוגיא זו אכתי לא העלו על דעתם דטעמא דב"ה הוא משום שמחת יו"ט, אבל לפי מאי דפסיקא ליה להש"ס שם אח"כ בע"ב דטעמייהו דב"ה להקל הוא משום שמחת יו"ט כדאמר בלשון פסיקא אלמא גבי שמחת יו"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא, וכן הוא דעת ר' יוחנן שם דטעם המיקל הוא משום שמחת יו"ט, וכן אזלי בזה כל הסוגיא שם, לפ"ז הרי הפרכא לימא רב דאמר כב"ש מעיקרא ליתא דה"ק רב חנן בר אמי דב"ש אית להו דר"י אמר רב דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור, גם לענין שמחת יום טוב ולכן אסרי גם ברה"י, וב"ה לית להו דר"י אמר רב גבי שמחת יום טוב, וא"כ ודאי גם רב בעצמו יוכל לסבור הכי, וזהו ממש דברי רבינו, וא"ש לנכון ברויחא ובפשיטות מאד בסיעתא דשמיא ודו"ק

פרק ז הלכה ו מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע ואין לו מה שיאכל במועד אלא ממנה אע"פ שאין כאן הפסד כו' קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן מה שהוא צריך ובלבד שלא ידוש בפרות שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות. עיין כ"מ שכתב לתמוה על זה שכתב רבינו דמה שלא ידוש בפרות הוא משום שינוי דהא בגמ' אסיקנא דטעמא דלא ידוש בפרות לאו משום שינוי הוא, וע"ש שדחק בזה

ונלע"ד דקושיא מעיקרא ליתא דהרי הש"ס (מע"ק י"ב ב') אמר להדיא ואי ר' יוסי ידוש נמי בפרות דהא אמר רב יצחק בר אבא מאן תנא שינוי במועד בדבר האבוד דלא כר' יוסי, הרי מפורש דס"ד דהא דתניא בברייתא אבל מחובר לקרקע אפי' כולו אבוד אסור ואם אין לו מה לאכול קוצר ומעמר ודש ובלבד שלא ידוש בפרות, האי ואם אין לו מה יאכל כו' קאי רק אכולו אבוד, דתרתי בעינן דבר האבוד ואין לו מה יאכל ולכן פריך שפיר דכיון דבדבר האבוד קיימינן למה ליה שינוי לר' יוסי, והוצרך שפיר לתרץ דהאי ובלבד שלא ידוש בפרות לאו משום שינוי הוא אלא משום דאוושי מילתא כדפירש"י שם אבל רבינו הרי דייק בדבריו מפורש "אע"פ שאין כאן הפסד" "שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות" הרי דאיירי מפורש