זיו המשנה חלק א קלח

ע"כ חי' ודאית היא ויבא להתיר חלבו, אבל באמת לא כן הוא אלא דגם מספיקא אמרי לי' רבנן זיל טרח וכסי, ולכן אי לאו משום גזרה דהתרת חלבו הי' צריך לכסות גם כוי ביו"ט ואין לחוש לספק טירחא, ועתה איזה קשיא ותירץ שייך עוד בזה, אלא צריכין אנו רק לבאר הטעם בזה דלמה הוא חלוק מדם שנתערבו דהתם אסרו הכיסוי משום טירחא והכא בכוי לא חששו לטירחא, וגם פירש"י דאמר דבכוי שייך איסור הטירחא יותר ג"כ צריך ביאור באמת

אמנם נראה דהטעם בזה הוא פשוט מאד דחילוק גדול יש ביניהם, דבכוי הרי הי' בי' תקנת חכמים לכסות את דמו כדאמרו דגם הם לא יכלו להכריע אם בהמה הוא אם חי', והי' הספק גם להם, ולכן תיקנו לכסות את דמו מספק כאלו הוא ודאי חי', ולאסור את חלבו מספק כאלו הוא ודאי בהמה, וא"כ כיון דלענין כסוי עשאוהו כודאי חי', אם לא היו מתנין מפורש שביו"ט לא יכסו את דמו היתה חלה תקנתן לכסות את דמו גם ביו"ט, ולא הי' שייך בזה לחוש מנפשין לספק טירחא שלא לצורך ביו"ט דודאי לצורך גדול הוא לקיים תקנת חז"ל, וגם לענין החכמים עצמן לא שייך לומר שיחושו מלקיים תקנתן גם ביו"ט משום ספק טירחא דרשות, דהרי הוא טירחא דמצוה לקיים תקנתן לכסות דם הכוי, ומה לי אם משום ודאי תקנו אי משום ספק סו"ס מצוה דרבנן היא לכסותו, וגם א"א לומר שלא הי' להם כח לתקן תקנה זו ביו"ט משום טירחא, דלא שייך זה אלא במלאכה דאורייתא, אבל טירחא שלא לצורך כל עיקרה אינה אלא דרבנן כדפירש"י בביצה דף י"ב, וגם להתוס' שם רק ההוצאה שלא לצורך כלל כתבו דהוה דאורייתא אבל טירחא בעלמא ודאי גם לדידהו אינה אלא דרבנן, ואם כן בודאי לא שייך לומר שחז"ל בעצמן יחשו בתקנתן לטירחא שהיא ג"כ רק תקנתן, והואיל שבטירחא דמצוה לא גזרו הלא גם זה הוא טירחא דמצוה לקיים תקנתן, ולכן השתא שאנו רואין דמ"מ התנו בתקנתן שלא תתקיים ביו"ט, וכ"ש אם נאמר דגזירה בפני עצמה היתה שלא לכסות דם כוי ביו"ט, ש"מ שהי' להם טעם בפ"ע בזה שלא יגעו באיסור תורה, ולזה שפיר שקלו וטרו בזה בש"ס בטעמו, ורמי בר רב ייבא אמר שחששו בזה שלא ליגע באיסור דאורייתא דהתרת חלבו שיטעה לומר דאי הי' ספק לחז"ל היו חוששין לטירחא אע"פ שהאמת לא"ה הוא, משא"כ בדם בהמה חי' ועוף שנתערבו, הרי לא הי' בי' שום תקנת חכמים, ומה שהוצרך לכסות כל הדם אינו משום תקנת חז"ל אלא משום שהוא אינו יכול לברור דם החי' והעוף מתוך דם הבהמה והוה ספק דאורייתא ולחומרא, כי אם הי' יכול לברור לא הי' צריך כלל לכסות יתר הדם של בהמה, נמצא דמה שיכסה עתה גם הדם של בהמה, הוא כנגד תקנת חז"ל שלא לעשות טירחא יתירה ביו"ט, ולכן שפיר מלתא דפסיקא היא שלא יעבור על תקנת חז"ל ולא יכסה כל הדם, ואף שיודחה עי"ז גם מצות כסוי דם החי' והעוף, בשב ואל תעשה חלה תקנתן גם נגד מצוה דאורייתא וכמ"ש התוס' שם עי"ש

אמנם דברי רש"י שכתב שם בדף ח' ב' דכוי דין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה הוא וטרח טרחא דלא מצוה, הלא גם בלא"ה אינו מובן דלמה לא אמר דכוי דין הוא שלא יכסוהו משום התרת חלבו כדרמי ברי' דרב ייבא או משום מוקצה כדרבא, אבל באמת דברי רש"י מוכרחים הם דהברייתא הזאת הלא ר"ז הוא דתני לה, ואיהו הרי אמר שם דכוי אינו כצואה ור"ל שאם הכין עפר לכסות בו צואה אינו מוכן לכסות בו דם כוי, הרי דס"ל מפורש בטעם איסור הכסוי בכוי משום מוקצה כדרבא, ומנה דאם הכין מפורש לכוי דאין בו משום מוקצה ס"ל דמכסין שפיר דם הכוי ולא גזרינן משום התרת חלבו דלא כדרמי בר' דרב ייבא, ואם כן הברייתא דהוא תני לה דאמרה לא כוי בלבד אמרו הלא א"א לפרש דבכוי יש לאסור טפי משום התרת חלבו דאיהו הרי לא ס"ל הכי, ולמה פליג עליה בלא טעם, וגם א"א לפרש כטעמו משום מוקצה דא"כ במה הוה סברא לאסור בכוי יותר מבדם התערובות דבין אם הכין לשניהן ובין אם לא הכין לשניהם תרוייהו שווין הן, אלא ע"כ טעמה דהברייתא הוא משום טירחא, ועוד דר' יוסי דאמר לא שנו אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת כו' הרי מפורש פירש בטעמה משום טירחא, וא"כ שפיר יש סברא לאסור בכוי יותר מבדם התערובות, ור"ז שהביאה לא הביאה אלא משום הסיפא דבדם התערובות יש לאסור משום טירחא, אבל ברישא בדין דם הכוי הרי פליג מפורש ואמר דאינו אסור אלא בשלא הכין ומשום מוקצה, אבל כשהכין עפר שרי לכסותו ולא חיישינן בי' משום טירחא כלל, וכן רמי ברי' דרב ייבא ורבא ורבה וכל סוגיית הש"ס שם כולהו פליגי על הברייתא הזאת וס"ל להיפך ממש דבדם התערובות הוא דחיישינן משום טירחא אבל בכוי לא חיישינן כלל לטירחא משום דתקנת חכמים הי' בי' לכסותו וכמ"ש, ורק הברייתא לבדה הוא דס"ל להיפך דגם בכוי האיסור משום טירחא ואם כן הוה בי' הסברא יותר פשיטא לאיסור, אבל כולהו פליגי עלי' ואמרי להיפך דבכוי ליכא בי' משום טירחא וכמ"ש, ולזה פסק רבינו שפיר ג"כ הכי כסיפא דברייתא דבדם התערובות הוה האיסור משום טירחא, ולענין דם הכוי פסק כרמי ברי' דרב ייבא לחומרא דהאיסור הוא משום התרת חלבו, וכפשטות דברי המשנה דאמרה בסתמא דכוי אין מכסין את דמו דמשמע בכ"ע אף כשהכין העפר מפורש לכוי, וא"ש הכל לנכון בסיעד"ש ודו"ק

הלכה ג' השוחט בהמה ביו"ט מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו כו' אבל בעוף לא ימרוט מפני שהוא דרכו ונמצא תולש ביום טוב. עיין לח"מ מה שהקשה דהרי גם בעוף הי' לו להתיר משום דבשאינו מתכוין פוסק רבינו דמותר, ותירץ דרבינו איירי במתכוין עי"ש, ואין כאן לא קושיא ולא תירוץ דהרי רש"י ותוס' שם פירשו מפורש דמתכוין הוא שמכוין לתולשו ממש ואינו מתכוין הוא שאינו מכוין לתולשו אלא מפניהו ומושכו אילך ואילך ואם נתלש נתלש עי"ש, ואם כן הרי רבינו כתב מפורש בלשונו מותר לו לתלוש צמר, וכן בסיפא אמר מפורש בלשונו לא ימרוט, והוא דס"ל כלשון שני שבתוס' שם, ואם כן איזה קשיא ואיזה תירץ שייך בזה וד"ל

עוד מתקשה הלח"מ דלמה לא התיר רבינו בעוף משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוא מותר לכתחילה משום שמחת יו"ט כמו חופר גומא ואינו צריך רק לעפרה, ועי"ש מ"ש בזה, ונפלאתי עליו מאד בזה דנהי שהתוס' בביצה דף ח' כתבו הכי הרי כתבו זה רק למ"ד דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, וז"ל שם ואינו צריך אלא לעפרה פטור, משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה כו' עי"ש, אבל רבינו הרי פסק בפ"א מה' שבת ה' ז' דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, והא דחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה דפטור אבל אסור כתב רבינו שם בה' י"ז משום שהוא מקלקל עי"ש, והוא דברי הש"ס חגיגה דף י' על הא דחופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור, כמאן כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלה, אפי' תימא לר"י התם מתקן הכא מקלקל הוא עי"ש, וכן פירש"י בביצה שם עי"ש, וא"כ במריטת הנוצה של עוף הרי מתקן הוא ולא מקלקל ואין להתיר איסור דאורייתא משום שמחת יו"ט וזה פשוט וד"ל

הלכה ח' ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בהן עשה ול"ת. עיין לח"מ שהקשה נהי דעשה איכא משום לכם ולא לעכו"ם אבל ל"ת היכי הוי והא מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, וע"ש מ"ש בזה ואזיל לשיטתו בפ"א ה' ט"ו ע"ש, אבל כבר כתבתי שם דבין קושיתו ליתא ובין תירוצו ליתא, והקיצור דרבינו כהתוס' ס"ל דלא הותר משום מתוך אלא אם יש בו צורך קצת עכ"פ אבל מה שאין בו צורך יו"ט כלל אית ביה בין עשה בין ל"ת דאורייתא, ובודאי שריפת קדשים אין בו שום צורך יו"ט ולזה כתב רבינו בלשונו שאינה לצורך אכילה "וכיוצא בו" דר"ל