זיו המשנה חלק א קלז

ינתק בדקר לכסות, כיון שדייק בלשונו ונתקו משמע דלכתחילה אין לנתקו אף אם כבר שחט, אמנם באמת הלא זה הוא היפך מדברי המשנה שם דאמרה ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, ועי"ש בלח"מ בריש פ"ג מ"ש עוד בזה

אמנם לולא דברי המ"מ הי' נלע"ד לפרש דברי רבינו דלא איירי בזה לענין כסוי הדם כלל, כי לא איירי בזה כלל לענין שחיטה, ורק בריש פ"ג הוא שהתחיל בדיני שחיטת חי' ועוף וכסוי דמן, אבל בכאן לא איירי כלל בענין כסוי הדם, אלא אמר הרי זה מכסה בו, והיינו כל מידי שצריך לכסות כגון צואה ושארי דברים המטונפים שרוצה לכסות אותן, ועיקרו בא בזה להורות לן שאינו מוקצה, ותדע שאומר ה"ז מכסה בו "ומטלטלו, וכן איירי בזה בכל פרק זה וכן בהלכה זאת, שהתחיל לומר המכניס עפר מעיו"ט אם ייחד לו קרן זויות ה"ז מוכן ומותר לטלטלו ולעשות בו צרכיו וכן אפר שהוסק מעיו"ט מוכן, ולכן אמר אח"ז לרבותא דאם הי' לו דקר נעוץ מעיו"ט אפילו אם נתקו ביו"ט ג"כ מוכן הוא ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו כמו במכניס עפר מעיו"ט, ולכן שפיר אמר רבא ונתקו, דלכתחילה בודאי לכ"ע אסור לנתקו ביו"ט בשביל דבר הרשות, דגם ב"ש לא התירו אלא למצות כסוי הדם ומשום מצות שמחת יו"ט, אבל לא בשביל דבר הרשות, אבל בשביל כסוי הדם ודאי דגם רבינו לא מצריך נתקו אלא רק אם שחט נותק גם לכתחילה לכסות בו דם שחיטה, אלא דבדין זה לא איירי עדיין הכא ורק בריש פ"ג הוא מקומו, וכאן לא השמיענו אלא דעפר זה אף שנתקו ביו"ט הוא מוכן ואינו מוקצה כאלו הי' מכניס עפר זה מעיו"ט, ומקורו הוא ודאי מדין דקר נעוץ שלענין כסוי הדם דהמשנה דכיון דמודים ב"ה שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, הרי שהוא מוכן ואינו מוקצה, ולכן ודאי מותר לטלטלו גם לדבר הרשות, וכיון שאמרו רק שאם שחט אז יחפור בדקר משמע להדיא שאין לחפור בדקר אלא בשביל מצות כסוי כשכבר שחט אבל שלא לשם מצוה אין לחפור בדקר לכתחלה, והטעם יש לומר דלכתחילה יש לחוש דלמא לא יעלה עפר תחוח עם הדקר אלא גוש עפר ויבוא לכותשו ולכן לא התירוהו אלא לשם מצוה לאחר ששחט לחפור בדקר ולא לדבר הרשות, ומזה הטעם ודאי דלא התירו ב"ה לשחוט לכתחילה על סמך דקר נעוץ דחיישו דלמא לא יעלה עפר תחוח עם הדקר אלא גוש עפר ולא יהי' לו עפר לכסות, ולזה הוא דכתב רבינו בריש פ"ג דאם אין לו עפר מוכן לא ישחוט, מיד אחר דין זה דמי שהי' לו דקר נעוץ, להורות דדקר נעוץ לא מיקרי עפר מוכן כיון שיכול להיות שיעלה רק גוש עפר ולא עפר תחוח, ועוד משום גומא כדאמר בש"ס

ואין להקשות לפ"ז דא"כ למה השמיט רבינו הדין דאם כבר שחט שיחפור גם לכתחלה בדקר נעוץ ואולי יעלה עפר תחוח, דזה ידענו שפיר מהדין שלפנינו דרק בשביל דבר הרשות אמר ונתקו בדיעבד, משמע דבשביל מצות כסוי יוכל לנתקו גם לכתחלה ואולי יעלה עפר תחוח

אמנם כ"ז הוא רק לדעת המ"מ דהאי ונתקו הוא לשון דיעבד, אבל לע"ד הי' נראה לומר שאין זה לשון דיעבד כלל אלא דקאי אסוף דבריו שאמר אם הי' אותו עפר תחוח ה"ז מכסה בו אבל אם הי' גוש עפר ה"ז לא יכתוש כו', ועיקר הדבר בא רק זה להשמיענו דאם אירע שנתק הדבר נעוץ והעלה עפר שלא לשום צורך אז אם הי' אותו העפר תחוח הוא מוכן ורשאי לכסות בו כל דבר שירצה הן דבר של רשות הן דבר של מצוה ואם הי' גוש עפר אסור לכותשו, ולפ"ז הלא לא השמיענו בזה שום איסור דלכתחלה, וא"כ ממילא שמענו מזה דאם הוא נצרך לנתקו בשביל עפר הנצרך לו רשאי לנתקו גם לכתחלה, ופשיטא דאם שחט יחפור בדקר ויכסה, והדר בפרק שאח"ז השמיענו הדין דלכתחלה לא ישחוט על סמך הדקר נעוץ דדלמא לא ימצא עפר תחוח תחתיו, אלא א"כ נתקו קודם שחיטה והעלה עפר תחוח אז יוכל גם לשחוט על סמך עפר זה המוכן, וזה כתב ג"כ בפרק שאח"ז דמי שהי' לו עפר מוכן שמותר לטלטלו ה"ז שוחט כו'

שוב ראיתי דגם דברי המ"מ א"ש לנכון דה"ק דמלשון רבינו נראה בביאור שאין מותר לשחוט על סמך דקר נעוץ, ור"ל לנתק הדקר נעוץ קודם שחיטה ולראות אם יעלה עפר תחוח אזי ישחוט זה אסור לכתחלה דכיון דעדיין לא שחט ואין לו צורך עוד לעפר אין לנתקו לכתחלה בלא צורך, וזה בודאי מוכח מלשון רבינו שכתב ונתקו דמשמע דשלא לצורך אין לנתקו לכתחלה וכן משמע מדבריו שבראש פ' ג' שכתב ואם אין לו עפר מוכן לא ישחוט דמשמע דבא לשלול גם אם יש לו דקר נעוץ דאין לנותקו לכתחלה קודם שחיטה דקודם שנתקו הרי לאו מוכן הוא ואמר דלא ישחוט ואין אומרים לו לנתוק הדקר נעוץ ולשחוט וזהו דאמר שפיר שכן נראה מן הגמרא והוא בדף ז' ב' דרבה ורב יוסף פליגי בדברי ב"ש דרבה אמר ב"ש אומרים אומר לו שחוט חפור וכסה ורב יוסף אמר אומר לו חפור שחוט וכסה, ואמר בטעמא דרבה דלחפור קודם שחיטה גם ב"ש מודה דאין אומרין לו לכתחלה חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט, ורב יוסף אית לי' דהא עדיפא דאי לא שרית לי' אתי לאמנועי משמחת יו"ט, וכל זה הוא אליבי' דב"ש אבל לב"ה גם רב יוסף מודה דאין אומרין לו חפור ושחוט ולרבה גם לב"ש אין אומרין לו חפור ושחוט, ובזה א"ש הכל לנכון בסיעד"ש ודו"ק

פרק ג' הלכה א' וכן ברי' שהוא ספק אם חי' היא אם בהמה כו' לא יכסה דמו עד לערב כו' שמא יאמר הרואה חי' ודאית היא ולפיכך כסה דמו ביו"ט ויבא הרואה להתיר חלבו. עיין לח"מ שהקשה דלמה הוצרכו לומר בטעמו משום חלבו ולא אמרו משום ספק טירחא יתירה כמו בדין שאח"ז בשחט בהמה חי' ועוף ונתערב דמן דהטעם הוא משום טירחא יתירה, והביא מפירש"י דטפי יש למיחש בכוי משום טירחא מבדם שנתערב ע"ש, ותירץ דלהכי נקט בגמ' טעמא דגזירה משום חלבו כדי לאסור אף כששחט כוי אצל דם צפור ויכול לכסות הכל בדקירא אחת דלית בי' משום טירחא עי"ש

והנה המגיה שם דחה תירוצו מדברי הרשב"א ושנראה לו דבכה"ג דלית בי' טירחא באמת מותר לכסות גם דם הכוי עי"ש, ודבריו נכונים בודאי דמפורש אמרו בגמ' טעם לגזרה זו שהרואה יבא להתיר חלבו דאי מספיקא מי אמרו לי' רבנן זיל טרח וכסי, הרי מפורש דבמקום דלית בי' טירחא אין מקום גם לגזרה דיתיר חלבו ע"ש בגמ'

ועוד דגם בלא"ה וגם לפי דעתו אין תירוצו עולה יפה, דא"כ עדיין ישאר קושייתו דלמה לא אוקמה הגמרא הא דאין שוחטין כוי ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו, בששחט הכוי לבדו ומשום טירחא, ואי משום דהאי מ"ד דרך אגב רצונו להורות לן דאף במקום דליכא טירחא אסור משום גזרה דיתיר חלבו, התינח להאי מ"ד, אבל הלא הרבה שקלו וטרו שם בש"ס בטעמו ולא מצאו מתחלה טעם נכון לאוסרו ומתחלה אמר דלית לי' במה לכסות ופריך עלי', והדר אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי ולא לספק ופריך עלי' ג"כ, ושקיל וטרי בזה הרבה והדר אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ולא לספק, דכולהו לית להו הגזירה שיתיר חלבו ולמה לא תירצו הם משום טירחא יתירה מספק, אלא ע"כ דכולהו לא חיישי משום טירחא

ועוד דהלא האי מ"ד דאמר גזרה שמא יבא להתיר חלבו אמר איהו בעצמו גם הטעם דטירחא לכאורה, דז"ל שם (ביצה ח' ב') רמי ברי' דרב ייבא אמר כוי היינו טעמא דלא מכסינן ביו"ט גזרה משום התרת חלבו א"ה אפילו בחול נמי כו' אלא בחול אי נמי מספקא אמרי לי' רבנן זיל טרח וכסי, ביו"ט אי מספקי מי אמרי לי' רבנן זיל טרח וכסי ע"כ, הרי מפורש דאמר בעצמו דמספיקא לא יאמרו לי' רבנן זיל טרח, וא"כ למה לי' עוד טעם דהתרת חלבו, אלא ודאי דה"ק דלכן גזרינן ביו"ט משום התרת חלבו יותר מבחול משום דהרואה מטעי טעי ואמר דא"א דמספיקא אמרי לי' רבנן זיל טרח אלא