זיו המשנה חלק א קלו

שתהי' טרפה ואין לשוחטה ביו"ט, או דלמא לא מחזיקינן כי לא גרעה ריעותא דמחיים מריעותא דאחר שחיטה כלל, וגם היא בחזקת היתר עומדת כדר"ה

והא דפשיט לי' ר"ז מליבון הרעפים לפ"ז והרי התם לית בהו חזקה כלל דאין להן חזקת בריאות מעולם, צ"ל דפשיטותו הוא זה, דהרעפים נהי דלית בהו חזקה הרי כ"כ לא אתיליד בהו ריעותא כלל, ואפ"ה חיישינן להו אע"ג דבעלמא לא חיישינן כלל, הרי דיו"ט חמורה לענין זה במקום שצריך בדיקה, כ"כ הכא אע"ג דאית בה חזקה, הרי לנגדה איתיליד בה ריעותא, ולא עדיף דבר שיש לו חזקה וריעותא מדבר שאין לו לא חזקה ולא ריעותא, ולכן אף אם נאמר דריעותא הנולדה מחיים לא גרע מריעותא הנולדה לאחר שחיטה ג"כ יש לחוש לה מלשוחטה ביו"ט כיון שצריכה בדיקה, והא דר"ה דאמר דבחזקת היתר עומדת אע"ג דאתיליד בה ריעותא, התם הרי בלא הריעותא אין לנו מה לחוש כלל אף בלא החזקה, וכדפריך בחולין שם ולימא נשחטה הותרה ור"ל ומה צורך לו להחזקה, ואמר הא קמ"ל אע"ג דאתיליד בה ריעותא, הרי דבלא הריעותא אין צורך להחזקה כלל, משא"כ ביו"ט הרי חזינן דאנו חוששין שלא ללבן הרעפים משום דצריכין בדיקה אף שאין בהן ריעותא כלל, א"כ כ"כ במקום שיש ריעותא אף שיש לה חזקה כנגדה לא עדיף מאלו לא הי' ריעותא ולא חזקה דחוששין לה ביו"ט, ודחי לי' איהו ואמר אנן מפני שצריך לחוסמן מתנינן לה, אבל למה שצריך לבודקן באמת לא חיישינן כלל גם ביו"ט כמו בעלמא כיון דלית בהו ריעותא, ולכן שמעינן מדברי ר"ה דגם ביו"ט לא חיישינן לריעותא במקום דאיכא חזקה, ואם כן שפיר יש לנו לספק בכאן דיש בה ריעותא דמחיים אי דמיא לריעותא דלאחר שחיטה דלא חיישינן לה בין בעלמא בין ביו"ט או דלמא ריעותא דמחיים גרע ומולדת בה חזקה חדשה לאיסורא ויש לחוש לה בין ביו"ט בין בעלמא וכהנ"ל

אמנם אי לפ"ז הרי לכאורה קשיא בה טובא, דהרי ביבמות דף ל' ע"ב אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, וכתבו שם התוס' להקשות דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק אע"פ דבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי, ובפ"ק דחולין אמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ומשמע דוקא לענין ריעותא דאיתיליד אחר שחיטה הויא בחזקת היתר, אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום שבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור, ואר"י דהתם חיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכחא מלתא לאיסורא טפי מלהתירא כו' עכ"ל, ואם כן לפ"ז הכא בנדרסה וטרפה בכותל כיון ששהתה מעל"ע או עמדה הרי בודאי לא שכיח טפי לאיסורא מלהיתירא, והרי אמר רבה דאזלינן בתר חזקת היתר אע"פ דאיתיליד הריעותא בשעה שעמדה בחזקת איסור, הרי דמלתא דפסיקא היא להתיר אע"ג דאיתיליד הריעותא מחיים, וסו"ס מאי מבעי לי' לר' ירמי' לשיטתו דמפני שצריך לחוסמן מתני לה

אבל ע"כ צ"ל כמ"ש הש"ך בי"ד סי' נ' דהתוס' לא כתבו זה אלא לרבה, אבל אביי ורבא דפליגי עלי' שם לא ס"ל הכי, אלא לדידהו לא אזלינן בתר החזקה כשנולדה הריעותא מחיים ע"ש, וא"כ ודאי דר' ירמיה זהו דמספקי לי' אי הלכה כרבה או כאביי ורבא, אבל לרבה בודאי שאין שום ספק בזה דגם ריעותא דמחיים לאו כלום הוא נגד החזקת היתר שיש לה לאחר שחיטה ולא גרעה מכל בהמות דעלמא ומותר לשוחטה ביו"ט

ועתה הלא א"ש בפשיטות שיטת רבינו וסייעתו שפסקו להקל בזה דע"כ ס"ל לדינא כרבה ולא כאביי ורבא דתלמידיו היו ואין הלכה כשני תלמידים נגד רבן, וכמ"ש המ"מ בפ' י"ח מה' שבת ה' כ"ג וז"ל ופסק כרבה להחמיר משום דאביי ורבא תלמידיו היו עכ"ל, וכבר בררתי זה בקונטרס כללי ההוראה שלי בראיות ברורות דנגד שני תלמידים הלכה כרבן בכ"מ עי"ש, ולכן אף דר' ירמי' מספקי לי' בזה, אנן אכללא דהש"ס סמכינן דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וה"ה כשני תלמידים נגד הרב, וכדהארכתי בזה בקונטרס הנ"ל, וכן קי"ל באמת לדינא לדידן דהלכה כרבה בזה דאף בריעותא שנולדה מחיים אוקמינן אחזקה וכמ"ש הש"ך שם בשם מהר"מ מלובלין וכן פסק הש"ך עצמו בהפס"מ ע"ש, ובודאי זהו שיטת רבינו וכל סייעתו כדעת המהר"מ מלובלין הנ"ל

ובזה א"ש בפשיטות ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל בשני טעמים שנתן לזה דהנה לכאורה עדיין יש להקשות על כל זה, דאיך אפשר לומר דנפולה ונדרסה וטרפה בכותל מוקמינן אחזקה ולא חיישינן להריעותא כלל והלא אמרו דצריכין בדיקה דוקא ואם לא בדקן גם בדיעבד אסורין וכמ"ש בש"ע סי' נ"ז סעי' ח' וסי' נ"ח סע"ו דאנן לא בקיאינן בבדיקה ואין להן תקנה אלא בהלכה והלא לא מוקמינן אחזקה כלל, ולא דמיא לבדיקת הריאה דבדיעבד מותרת כשנאבדה בלא בדיקה מעיקר הדין, אמנם באמת לא ק"מ כי מדאורייתא בודאי מוקמינן גם בהן אחזקה ולא חיישינן להריעותא כלל כבכל ריעותא הנעשה לאחר שחיטה, וכל החשש הוא להצריכן בדיקה הוא רק מדרבנן וכדדייק רבינו בלשונו בפ' ט' מה' שחיטה ה' ט' בהמה שנפלה מן הגג כו' ולא הלכה "חוששין לה, וכן בטור וש"ע סי' נ"ח אמרו ג"כ בין בנפולה ובין בעוף שנדרס או טרפה בכותל רק לשון חוששין לה עי"ש, ולשון זה מורה בודאי שהוא רק חששא דרבנן בעלמא, ואסרוה גם בדיעבד אם לא בדקוה או בזה"ז שאין אנו בקיאין בבדיקה, והשתא הלא דברי הרשב"א מבוררין בטוב טעם בשני הטעמים שלו דודאי אין זה אלא ספק דבריהם לבד דמדאורייתא לא חיישינן להריעותא כלל ומותרין לשוחטן ביו"ט ככל הבהמות שאין להן ריעותא כלל, וכל הספק אם מותרין לשוחטן מחמת חשש הבדיקה הלא הוא רק בחשש דרבנן ולכן שפיר אזלינן בספק זה לקולא, וגם תירץ השני הוא מחוור מאד דכל ספיקו דר' ירמי' הוא רק דלמא הלכה כאביי ורבא דריעותא דמחיים אין לנגדה חזקת כשרות ולכן גם מדאורייתא יש לחוש לה, אבל לדידן דקי"ל כרבה הלא מדאורייתא אין בה שום חשש כלל, וכל עיקר החשש לבודקה הוא רק מדרבנן, וכולי האי ודאי לא גזרו לחוש לה מלשוחטה ביו"ט משום שצריך לבודקה, וגם בליבון הרעפים לא גזרו שלא ללבן משום בדיקה דהעיקר כר' ירמי' דהאיסור הוא רק מפני שצריך לחוסמן אבל משום בדיקה לא גזרו רבנן בשום מקום ביו"ט, וכל ספיקי' דר' ירמי' הוא רק דלמא אית בהו איסור דאורייתא כאביי ורבא, אבל לרבה דלית בהו איסור דאורייתא גם איסור דרבנן ליתא לענין שחיטה כלל, ולא חששו אלא שלא לאוכלה בלא בדיקה אבל לא לאסור גם השחיטה בשביל זה, ולכן ודאי יש להקל בזה בפשיטות, וא"ש הכל לנכון בפשיטות מאד בסיעד"ס ודו"ק

והנה גם הד"מ והב"ח והט"ז והנקוה"כ בש"ע סי' תצ"ח נתחבטו בזה והשג"א בסי' ס"ד האריך הרבה בזה אבל בתשובה הארכתי בזה והקשתי על דבריהם וכל מה שכתבתי הוא נכון מאד בסיעד"ש

הלכה י"ח מי שהיה לו דקר נעוץ מעיו"ט ונתקו ביו"ט והעלה עפר אם היה, אותו עפר תחוח הרי זה מכסה בו ומטלטלו, עיין מ"מ שכתב מלשון רבינו שכתב כאן וראש פ"ג נראה בבירור שאין מותר לשחוט על סמך דקר נעוץ שכך כתב ונתקו כו' וכן כתב בפ"ג ואם אין לו עפר מוכן כו' וכן נראה מן הגמרא עכ"ל

והנה דבריו תמוהין מאד, חדא וכי לזה צריך הוכחה ולומר שכן נראה מן הגמ' והלא פלוגתא דב"ש וב"ה היא בריש ביצה השוחט חי' ועוף ביו"ט ב"ש אומרי' יחפור בדקר ויכסה וב"ה אומרי' לא ישחוט אלא א"כ הי' לו עפר מוכן מבעוד יום, הרי דאמר ב"ה מפורש לא ישחוט על סמך דקר נעוץ, ועוד הקשה עליו הלח"מ שפיר דמדברי רבינו הרי מוכח גדולה מזו שאף אם כבר שחט לא