זיו המשנה חלק א קלה

אבל רואה הוא המום מערב יו"ט ולמחר מתיר או אוסר. ובהשגות ואפילו נולד בו מום מעיו"ט אין רואין אותו לכתחלה ביו"ט עכ"ל, משמע מדבריו דרק לכתחלה אין רואין הא בדיעבד אם ראה והתיר הרי זה מן המוכן ושוחטין אותו לכתחלה, וכן בדין לפי טעמו שכתב דהא דאין רואין לכתחלה הוא משום שמא לא יהי' מום קבוע ונמצא מטלטל מה שאין ראוי לו ע"ש, והמ"מ כתב עליו דגם דעת רבינו כן הוא שאין רואין אותו ביו"ט אפילו המום שנולד מעיו"ט, מדאמר אבל רואה הוא המום מעיו"ט אבל לא ביו"ט, וכתב ולא נתבאר בדברי רבינו אם עבר וביקר זה שנולדו בו מבערב מה דינו ונחלקו המפרשים בזה יש מתירין לשוחטו ויש אוסרין עכ"ל, והנה הראב"ד הלא משמע מפורש שהוא מן המתירין ונסתפק המ"מ גם בדעת רבינו אולי גם הוא הוה מן המתירין

והנה הרבה הוא תימא דהרי זה הוא רק דעת אביי בביצה דף כ"ו ב' דדייק זה מלשון הברייתא שם, אבל הש"ס הרי פריך עלי' שם מהמתניתא דאייתי רב אושעיא בידי' דקתני בין שנולד בו מום מערב יו"ט ובין שנולד בו מום ביו"ט חכמים אומרים אין זה מן המוכן, דאפילו דיעבד נמי לא ואסיק דהברייתא דדייק אביי מינה משבשתא היא, ואמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דייקא הכי כו', וכן הוא מסקנת הש"ס שם עי"ש, הרי מפורש דמסקנת הש"ס הוא דדיני' שוה לנולד ביום טוב דאפילו בדיעבד נמי לא, ולכן נראה ודאי דגם דעת רבינו הכי הוא לאוסרו גם בדיעבד וכמ"ש הלח"מ מדנקט רבינו ההיתר דדיעבד רק בנולד ומומו עמו אבל בנולד בעיו"ט לא, ודעת המתירין צ"ע ודו"ק

הלכה ד' בהמת חולין שנפלה מן הגג ועמדה מעת לעת והרי היא צריכה בדיקה שוחטין אותה ביו"ט ותבדק כו' עיין מ"מ שכתב דהוא בעיא דלא איפשטא בפ' המביא דף ל"ד ויש מי שפסק בה להחמיר ורבינו פסק להקל וכבר הוכיח הרשב"א ז"ל כדבריו

והנה הר"ן פסק בה להחמיר ואמר בטעמו משום דספיקא דאורייתא היא ולחומרא, אמנם הרשב"א בחדושי ביצה שלו לומר שם להיפך ממש, וכתב דנ"ל דעת המקילין בזה, ואמר בה שני טעמים, חדא דספק דבריהם היא ואזלינן בה לקולא, ועוד דהעיקר כר' ירמי' הוא דמתני בטעם דליבון רעפים מפני שצריך לחוסמן ולא כר"ז דמתני בטעמו מפני שצריך לבודקן, דרשב"ל שם אית לי' גם כן טעמא דצריך לחוסמן ע"ש

אמנם לע"ד הנה דברי הרשב"א אינם מובנים כלל לכאורה, דמה שאמר דספק דבריהם הוא, לכאורה צ"ל ע"כ משום דס"ל כדעת רש"י בביצה י"ב דמשום מתוך מותר מדאורייתא כל הוצאה ביו"ט אף שלא לצורך כלל ורק מדרבנן יש איסור שלא לצורך כלל, ולכן גם בשחיטה אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך מדאורייתא, אבל לדעת התוס' שם דס"ל דשלא לצורך כלל יש בו איסור דאורייתא, הרי גם זה ספק דאורייתא הוא וכדעת הר"ן, ואם כן הלא כבר הוכחנו לעיל פ"א ה' ט"ו דדעת רבינו הוא כדעת התוס' בזה, הלא לדידי' ודאי דספק דאורייתא הוא, והלא יקשה טובא על רבינו ז"ל לפ"ז דלמה היקל הוא בבעיא זו, ועוד יותר תימא על הרשב"א עצמו, דבאמת בביצה שם הקשה על דעת רש"י ואמר שם ג"כ מפורש כדברי התוס' עי"ש, ואם כן למה הוא ספק דבריהם, והלא אם טרפה היא עשה מלאכה דאורייתא ביו"ט שלא לצורך

גם מה שאמר דהעיקר כר' ירמי' דמשום שצריך לחוסמן הוא, ג"כ אינו מובן כלל דמה בכך, וכי לר' ירמי' עצמו דסבר הכי מפשט פשיטא לי' דאין מחזיקין ריעותא ביום טוב, והלא ר' ירמי' הוא דבעי זה שם מר"ז מי מחזיקינן ריעותא ביו"ט או לא, ולא פשיט לעצמו מהא דליבון רעפים דאינו חושש אלא משום שצריך לחוסמן אבל לא משום בדיקה וע"כ הוא משום דבאמת לקולא א"א למפשט כלל מליבון רעפים, דמה לרעפים דלא אתילדא בהו שום ריעותא, תאמר בבהמה שנפלה ועוף שנדרס ואינה יכולה לילך דאיתילדא בהו ריעותא, ור"ז לא פשיט לבעיא זו מליבון רעפים אלא לחומרא ומק"ו דמה ליבון רעפים דלא איתילדא בהו שום ריעותא חיישי' לבדיקתן ביו"ט דריסת עוף דאתילדא בה ריעותא מבעי, ועתה האיך נאמר דמשום דהעיקר הוא כר' ירמי' אין לספק בה עוד כלל, במקום שר' ירמי' בעצמו מספק בה טובא אף דהוא בעצמו בודאי סובר דהעיקר כדבריו, ואדרבא כל עיקר הספק לדידן הוא רק משום זה דהעיקר הוא כר' ירמי' דהטעם הוא מפני שצריך לחוסמן, דלר"ז דמשום שצריך לבודקו הלא אין בזה שום ספק דודאי אסור לשוחטה ביו"ט משום שצריך לבודקה אלא משום דבאמת מדברי רשב"ל מוכרח דהעיקר כר' ירמי' ולכן נשאר האיבעיא בלא פשיטות, ואין זה אלא ספיקא דאיבעיא לבד, אבל עכ"פ ספק גדול הוא וספק דאורייתא הוא כמ"ש הר"ן, ואם כן בודאי יש לתמוה לכאורה על רבינו והרשב"א וכן על הרא"ש והטור והש"ע שכולם פסקו בה להקל והלא ספיקא דאורייתא הוא וככל הנ"ל

והנה בדעת רבינו הי' אפשר לצדד ולומר דשפיר הוה זה רק ספק של דבריהם, דאיהו ס"ל בכל ספק דאורייתא דרק מדרבנן הוא לחומרא, וא"כ אף אם הי' בזה איסור ברור לשוחטה ביו"ט מספק שמא תמצא טרפה ג"כ הי' בזה האיסור רק מדרבנן, ואם כן השתא שהוא עוד ספיקא דאיבעיא הוא לדידן רק ספק דרבנן, אבל על הרשב"א קשה ביותר דאיהו הרי ס"ל דספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא (עיין פ"ח י"ד סי' ק"י בכלל ס"ס שלו) ואם כן לדידי' הרי בודאי ספיקא דאורייתא הוא ויש ליזול בי' לחומרא

אמנם בתשובה הארכתי הרבה בזה בספרי חפ"ז ח"ב ובררתי דהדין עם רבינו וסייעתו דשפיר יש לנו להקל בזה, ותמצית הדברים הוא זה בקיצור נמרץ, דהנה ז"ל הש"ס ביצה דף ל"ד בעי ר' ירמי' מר"ז מהו לשוחטה ביו"ט ומי מחזיקינן ריעותא ביו"ט או לא ע"כ, והנה יש להבין דקדוק לשונו בבעייתו דאמר מי "מחזיקינן ריעותא, דאיזה חזקה צריכין לריעותא, והי' לו לומר מי חיישינן לריעותא ביו"ט, ומאי מחזיקינן דאמר, ועוד דאיזה חשש יש בהריעותא ואיזה ספק יש לו בזה, והרי אמר ר"ה חולין ט' בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ואמר שם לא צריכה אע"ג דאתיליד בה ריעותא, הרי דלא חיישינן להריעותא כלל אף בספק איסור דאורייתא כדאמר שם כגון שבא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן מנוקבים, כיון דאית לה חזקת היתר, וא"כ למה נחוש לריעותא ביו"ט יותר מבשאר ספק דאורייתא, ולמה נחוש מלשוחטה ביו"ט מספק שמא תמצא טרפה לאחר שחיטתה ובדיקתה והלא אז תהי' בחזקת היתר לאחר שחיטתה, אלא ע"כ דכל עיקר בעייתו הוא זה דאולי לא דמיא ריעותא זו לריעותא דר"ה, דע"כ לא חש לה ר"ה אלא לריעותא דלאחר שחיטה שנעשית בעת שכבר הי' לה חזקת היתר דהחזקה קדמה להריעותא, משא"כ לריעותא זו שנעשית מחיים בעת שהי' לה עדיין חזקת איסור אולי גם ר"ה מודה שיש לחוש לה כיון שהריעותא קדמה להחזקת היתר, ואף דהחזקת איסור שהי' לה מחיים לא הי' אלא לענין ספק בשחיטה שהוא חזקת שאינה זבות, עכ"פ לענין הכשר הבשר לאכילה הי' לה חזקת איסור, וא"כ י"ל שפיר דהריעותא נצטרפה להחזקת איסור ונתחזקה גם היא והולידה בה חזקה חדשה לאיסורא לחוש לה גם אחר שישחטנה ושוב לא יחול עלי' חזקת היתר דלאחר שחיטה כלל וזהו דמדייק ר' ירמי' בלשונו מי "מחזקינן ריעותא ביו"ט ור"ל כיון שנולדה מחיים בעת שהי' לה חזקת איסור גם הריעותא נעשית חזקת איסור ולא תסולק גם לאחר שחיטה אף שיסולק אז ממנה חזקת שאינו זבות, עכ"ז הריעותא בחזקתה תהי'