זיו המשנה חלק א קלד

כ"ד ב' דאמר דבמחובר מודה ג"כ ר"ש דהוה מוקצה כיון דלא נקטן מאתמול ע"ש, וכאשר רצו גם התוס' בד"ה גזירה לומר הכי דלא כרש"י ע"ש

גם קושייתו מהמג"א נלע"ד דג"כ לא ק"מ דע"כ לא כתב המג"א שם דגם מה שראוי ליתן לעכו"ם אינו אסור בטלטול אלא לגבי חמץ בע"פ לאחר ד' שעות שהוא עומד אז לזה ליתנו לעכו"ם או לכלב, אבל בפירות ושארי דברים האסורים רק ליומו הרי אין רצונו ליתנם כלל לכלב או לעכו"ם, והרי אדרבא המג"א בעצמו כתב שם הכי דפירות טבל או חלבים הויין מוקצין שפיר משום דאין דעתו למשדיין לכלבים ע"ש. וא"כ מאי קשיא לי' וכי הפירות הנושרין והביצה דעתו ליתן לעכו"ם והרי אדרבא הוא כופה כלי על הביצה שלא תשבר ויאכלנה לערב או למחר בעצמו, אמנם מה שכתבתי ודאי קשיא לכאורה

לכן נלע"ד דגם הא דאסור בטלטול בביצה הוא משום הכנה דכיון דגזה"כ הוא שאין יו"ט מכין לשבת אסור גם ליקח אותה בידו דאם יקחנה הרי ע"י הכנה דיו"ט הוא שבאה לידו ולכן אסור גם הטלטול, וזהו ג"כ דלא כהפמ"ג שם דלא כתב הכי, וכן משמע מלשון המג"א בריש סי' שכ"ב שכתב אסור אפילו לטלטלה גזירה משום שבת שאחר יום טוב שאז אסור מדאורייתא משום הכנה עכ"ל, וכן משמע להדיא מלשון הטור שם שכתב בלשונו, ביצה שנולדה בשבת אסור לאוכלה ואפילו לטלטלה אסור כו' ושבת שלאחר יו"ט או לפניו נולדה בזה אסורה בזה וכן שירי פתילה שכבה בשבת אסור להדליק בה ביו"ט שלאחרי' משום הכנה, עכ"ל, והרי האי משום הכנה קאי על כל דבריו הקודמין ואמר על כולן משום הכנה כנלע"ד ודו"ק

פרק ב' הלכה א' ועגל שנולד ביו"ט אם היתה אמו עומדת לאכילה מותר. עיין מ"מ שכתב ועגל שנולד בשבת יש מי שאסרו אותו ביו"ט הסמוכה לו ויש מתירין ואפילו ביומו מותר לחולה כו' עכ"ל, ועיין לח"מ שכתב עליו וז"ל האי ואפילו משמע דהוא סברת היש מתירין. וקשה דאפילו לדעת היש אוסרין איך אסור בחולה שיש בו סכנה כו', ואם הוא חולה שאין בו סכנה היכי קאמר דמותר ואיך שוחטין אותו בשבת כו' עכ"ל

ונפלאתי על קושייתו דהלא פשוט הוא דודאי איירי בחולה שיש בו סכנה, אבל הרי כתב רבינו בריש פ"ב מה' שבת דדחוי' היא שבת אצל סכנת נפשות ולא הותרה, והרי כתב רבינו בפ"ד מה' ביאת מקדש ה' ט"ו וז"ל, מפני שהטומאה לא הותרה בצבור אלא באיסורה עומדת ודחוי' היא עתה מפני הדחק ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר כו' עכ"ל, וא"כ הלא גם גבי סכנת נפשות בשבת דרק דחוי' היא דינא הכי, וכן כתב ג"כ רבינו מפורש בפי"ד מה' מאכלות אסורות ה' ט"ז דמאכילין למי שאחזו בולמס הקל הקל תחלה עי"ש, וכן בפ"ב מה' שביתות עשור ה' ט' כתב במי שאחזו בולמס ביו"כ מאכילין אותו אפילו נבלות ושקצים ואין משהין אותו עד שימצאו דברים המותרים עכ"ל, ומינה דאם נבלות וכשרות לפניו יש להאכילו כשרות ולא נבלות, וא"כ הלא לזה כוון המ"מ דאפילו ביומו מותר לחולה, ור"ל מותר גמור הוא דאפילו אם יש לפניו עגל שכבר נולד קודם השבת ועגל זה שנולד בשבת מותר גם לכתחלה לשחוט עגל זה שנולד בשבת ולהניח האחרת, וזה אינו אלא להמתירין אבל לא להאוסרין, וזה פשוט, שוב ראיתי דגם המשנה למלך תמה כ"כ על המ"מ כדברי הלח"מ, והמגיה תירץ ג"כ לבסוף כמ"ש ודו"ק

הלכה ג' וכן בהמת קדשים שנולד, בה מום ביו"ט כו' אסור לשוחטה ביו"ט, לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבוא זה לשחוט בו ביום, אבל רואה הוא המום מערב יו"ט ולמחר מתיר או אוסר

הנה לכאורה אין לזה הבנה דהאיך שייכים כל דינים אלו בבהמת קדשים והלא בהמת קדשים שנפל בהם מום צריכין פדיון קודם שחיטה והרי אין פודין קדשים ביו"ט, וא"כ הלא גם בלא"ה אי אפשר לשוחטה ביו"ט, ולא שייך דינים אלו אלא בבכור כדאיתא בגמ', ואין לומר דגם רבינו כוון רק לבכור, דכיון דבהלכה שאח"ז אמר בכור שנולד ומומו עמו, מכלל דהכא דאמר בלשונו בהמת קדשים דוקא הוא, וגם דהרי אמר בזה לשון נקבה בהמת קדשים שנולד "בה מום, וגם על דין השני קשה כזה מאי דאמר לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבא זה לשחוט בו ביום, והאיך שייך גזירה זו בבהמת קדשים דבעי פדי' קודם שחיטה והאיך יבא זה לשחוט קודם פדי', וגם דלמה לו לרבינו לשנות מלשון הש"ס דאמר דינים אלו רק בבכור דלא בעי פדי'

אלא דמ"מ הי' אפשר ליישב שני דינים אלו ולומר דה"ק דאם נולד בה מום ביו"ט גם אם עבר ופדה אותה ביו"ט אסור לשוחטה משום מוקצה, לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבא זה לפדות אח"כ ולשחוט בו ביום, ולזה שפיר משמעינו זה בבהמת קדשים ולא בבכור לרבותא דאע"ג דבעי פדי' לא הוה זה גזירה לגזירה אלא הכל גזירה אחת היא דגזרינן שאם יראה יתירנה וזה יבא לפדותה ולשוחטה, אמנם דין השלישי בודאי קשה מה דאמר אבל רואה הוא המום מעיו"ט ולמחר מתיר או אוסר, והאיך שייך דין זה בבהמת קדשים דמה יועיל התרתו למחר כיון דאכתי אי אפשר לו לשוחטה בלא פדי', ועוד כיון דלראות המום ביו"ט אסור דלמא יתיר וזה יבא לפדותה ולשוחטה אם כן גם להתיר ע"פ ראייתו מעיו"ט הי' לן לאסור דאם יתירנה ביו"ט דלמא יפדנה אח"כ ביו"ט, ומעיו"ט קודם שיתירנה החכם ויאמר דמום קבוע הוא הרי א"א לו לפדותה כמ"ש רבינו בפ"ב מה' איסורי מזבח ה' ו' דבמום עובר אינה נפדית, וא"א לו לפדותה אלא לאחר שידע מפי החכם דמום קבוע הוא, וגם צריך לפדותה דוקא קודם שחיטה דקי"ל דבעי העמדה והערכה ואפי' אם עבר ושחטן אינן נפדין אח"כ אלא כל זמן שמפרכסין וכמ"ש רבינו בפ"א דאיסורי מזבח ה' י"א ובפ"ה מה' ערכין ה' י"ב וי"ג ע"ש, ולומר דאיירי כשפדה זה מעיו"ט על תנאי שאם יאמר החכם שהוא מום קבוע יהא פדוי ואם יאמר שהוא מום עובר לא יהי' פדוי, זה הוא דוחק, וגם בדינים הראשונים הוה זה דוחק לומר דגזרינן כולי האי שלא יראנה גזירה שמא יתירנה, ואם יתירנה גזרינן עוד שמא יבא זה לפדותה דודאי הוה זה גזירה לגזירה, דלא דמי כלל למאי דגזרינן שלא יתירנה משום שיבא זה לשוחטה דאם יתירנה בודאי ישחטנה דיחשוב דכיון שהוא מתירה מפורש לשוחטה הרי אין בו עוד איסור מלשוחטה אבל אם יתירנה יבא מזה לעשות איסור אחר לפדותה ביו"ט אשר זה לא התיר כלל זה ודאי הוה גזירה אחרינא והוה זה גזירה לגזירה, ואשר על כן אמר הש"ס בביצה כ"ו וכ"ז ב' כל דינים אלו רק בבכור ולא בקדשים, ובודאי הוא משום זה דבקדשים דבעי פדי' לא שייכים דינים אלו כלל משום דאין פודין ביו"ט וכמ"ש רש"י שם כ"ז ב' בד"ה בבהמת קדשים עי"ש

לכן נלע"ד דודאי איירי רבינו גם בזה בבכור אלא שאמר בהמת קדשים לכלול בדינין אלו גם מעשר בהמה שהיא ודאי נקראת בשם בהמת קדשים והיא דינה כבכור ואינה צריכה פדיון כבכור אלא נאכלת במומה לבעלים בלא פדיון וכדתנן בכורות ל"א כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש כו' חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים וע"ש בגמ', ושם דף ל"ב ב' פריך למה כתיב במעשר לא יגאל לכתוב לא ימכר ואמר אי כתב רחמנא לא ימכר ה"א אזדבוני הוא דלא מזדבן כו' אבל אפרוקי מפריק דהא עיילי דמיו להקדש להכי כתב רחמנא לא יגאל דלא אזדבוני מיזדבין ולא איפרוקי מיפריק ע"כ, וכן תנן בתמורה כ"א מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים שכל הקדשים כו' ויש להן פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור והמעשר כנלע"ד ודו"ק: