זכר ישעיהו (רמב"ם) עח

ממון גורם לו סכנתא אז פשיטא דפטור מלשלם. דהרי בזה הוא אינו מציל א"ע בממון חבירו רק אדרבה חבירו רוצה להציל ממונו בנפשו של זה. והוא אינו מחוייב למסור נפשו בשביל להציל ממונו של זה. אבל היכא שלא נתיחד דוקא ממונו של חבירו רק ע"י מקרה רעה הוא בא במצוק כגון ביד אנס או מלחמה ואינו יכול להנצל רק ע"י ממונו של חבירו אז אף דבודאי רשאי הוא. אבל אח"כ צריך לשלם. עיי"ש דבריו באריכות. והם מיוסדים על אדני פז. ואף דאמרינן בסנהדרין דאדם מצוה על אבידת גופו של חבירו אפילו במיטרח ואיגורי הנה ביאר שם הרא"ש בר"פ בן סו"מ דהנצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא עיי"ש. ולכן ה"נ כשהי' אנוס והציל א"ע בממון חבירו שפיר שייך בי' חיוב תשלומין. ואמנם נראה דהיכא שלא הי' לו כלל ממון של עצמו בשעה שנאנס אז תו לא מחוייב אח"כ לשלם. כיון דבאותה שעה הרי הי' ממונו של חבירו משועבד להצילו מטעם אבדת גופו כנ"ל. וראיתי שכך כתב המחנה אפרים בלשונות הרמב"ם כאן. ונ"ל עוד לחזק סברא זו דהא דמיא להא שאמרו בעה"ב שהי' עובר ממקום למקום ונטל את הפאה לכשיחזור א"צ לשלם דעני הי' באותה שעה (עי' חולין דף ק"ל ע"ב). וה"נ הכא בכה"ג הוא לפי דבשעת מעשה הי' לו זכות על אותו ממון להציל א"ע בו. ויש לחלק דהתם שאני דהוי ממון שאין לו תובעין. אך אעפ"כ מסתברא כן גם בנ"ד ואין להאריך. ועי' פ"ק דקידושין (דף ח) גבי כלב רץ אחריה מהו וכו' מצי אמרה לי' מדאורי' חיובי מחייבת לאצולן. ויש להאריך בזה:

ג וראיתי להגאון מ"ל בדרשותיו שם (סי' י"ט) שהאריך בדברי הש"ס דיומא פ' יה"כ בהא דמי שאחזו בולמוס. מאכילין אותו הקל הקל. טבל ותרומה תנאי היא וכו' היכא דאפשר בחולין כ"ע ל"פ דמתקנין לי' ומספינן לי' כי פליגי היכא דלא אפשר וכו'. וביאר הוא דלא כפי' רש"י שפי' אפשר ולא אפשר אי סגי בשיעור החולין שבו. אבל אפשר ולא אפשר היינו אי איכא להבעלים הכא כי בלעדם אי אפשר לתקן ועיי"ש דבריו באריכות. (סברא נכונה) אבל לפענ"ד עפ"י האמור למעלה אמינא מלתא דמסתבר דבכה"ג היכא שיש צורך בשביל חולה שיש בו סכנה אז ביכולת לתרום אף שלא מדעת בעלים הואיל דכל ממון משועבד הוא להצלת נפש מישראל בין אי יצטרך אח"כ לשלם או לא. עכ"פ בשעת הצורך להצלת החולה אין שום מונע ומעכב את זכותו על המאכל ההוא. וכן כ"ע הם כבעלים בשעת מעשה להאכילו להברותו. וע"כ רשאי אז כל אדם לתרום על זה כדבעי. לא מיבעי' היכא שאין הבעלים כאן ולא ידעינן הסכם דעתם הן או לאו. אז בודאי אמרינן דניחא להו בתיקון זה. ועדיף מתורם שלא מדעת בעה"ב. דהתם איכא למימר ניחא להו דליעבדי מצוה בעצמם (עי' נדרים דף ל"ו ע"א) משא"כ הכא הרי אדרבה ניחא להו שלא יבא זה לידי איסור חנם. אלא' אפילו אם הבעלים בפנינו והוא עומד וצוח שלא לתקן אעפ"כ נראה דלא משגיחין בי' ועבדינן התיקון כדבעי ואין שומעין לו הואיל דנסתלק רשות הבעלים לגמרי מן גוף המאכל הלז כשיש בו צורך לחולה שיב"ס:

(בדיני תרומה) ובהתבונן היטב נראה לענ"ד להוסיף דעת בעצם הענין הלז. ונימא דחולה שיב"ס המתרפא עצמו בטבל של חבירו אז לאו שם טבל עליה כלל כשהוא מוכרח לאכלו משום פ"נ. ואין עליו בעצם שום חיוב מעשרות. וטעמא דמלתא נ"ל מהא ששנינו (פ"ק דפיאה עיי"ש בר"ש ורע"ב) דמתנות עניים פטורין מן המעשרות כגון לקט שכחה ופאה. דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שידך וידו שוין. כלומר אם הוא לוי עני הי' לו ג"כ רשות בתבואה זו נמצא דבשעה שזכה זה העני באותה תבואה הי' לו ללוי עני זכות שוה בזה. ע"כ לא נתחייב מליתן מזה מעשרות אף ללוי עשיר. מטעם דאלו הי' עני הי' יכול לזכות בזה כמהו בכח אותו זכות שהוא זוכה בה. וע"כ נראה גם בנ"ד בחולה שיב"ס דהותר לגבי' של כל אדם מפני פ"נ. לכן מיפטר ג"כ מלתקן אותו מאכל מטעם דידך וידו שוין. דהא גם להלוי בכה"ג יש אותו זכות ממש אלו הי' ג"כ חולה שיב"ס. כמו זה. ונהי דבטבל דידי' לא מסתבר דאם הוא חולה שיב"ס יפטר לעשר. דכיון שהוא שלו מקודם כבר נתחייב. וגם אין ידו ויד הלוי שוין. לפי שהטבל הוא שלו כבר. ולא הי' להלוי זכות שוה לזכותו בזה. אבל כשהוא טבל דאחרים וזה החולה רוצה ומוכרח לאכלו מטעם דמותר להציל א"ע בממון חבירו לפ"נ כנ"ל. הנה בכה"ג ודאי מסתבר דבשעה שמוכרח הוא לאכול טבל זה פטור מלעשר. כיון דגם הלוי כשיארע לו כך הרי הי' ברשותו ליקח אותה תבואה עפ"י כח אותו זכות גופי' שמתחזק עליו החולה הלז. והרי זה ממש כמו פיאה דפטור מלעשר דידך וידו שוין. ולפ"ז בהסוגיא דבולמוס שם בהכרח ניקום דאיירי שהטבל הוא שלו. דאי של חבירו אז א"צ לעשר כלל. ואיך קמיפלגי בטבל ותרומה וכו' כלומר דצריך לאכול הכל עיי"ש פי' רש"י. והלא לפמ"ש כשהוא מוכרח לאכול הטבל של אחרים א"צ לעשר. לכן ע"כ בטבל דידי' איירי. ואמנם אף בטבל דאחרים כשיש לפניו ג"כ חולין פשיטא דאסור בהטבל כיון שאינו מוכרח כלל לאכול הטבל הרי אין לו וגם לא ללוי כיוצא בו זכות בהטבל כמבואר. וכל זה שביררנו הוא רק בדלא אפשר בחולין. וביתר דברי הפר"ד פלפלתי בס"ד במק"א ואכ"מ. ולא נמשכו לזה רק עפ"י הענין אשר נדבר כאן בהמציל א"ע בממון חבירו דרשאי לכתחלה:

הלכות רוצח פרק תשיעי הלכה ח'. נמצא הנהרג מכוון בין שתי עיירות מביאין בשותפות וכו' לפי שאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם ע"כ. וכן פסק גבי תנור שחלקו טמא דא"א לצמצם. ויש לי בזה הערה נכונה לחלק בין הנושאים עפ"י אמיתת הסברא ועי"ז יתורצו איזה קושיות:

(סברא ברורה) הך מלתא דבעינן לצמצם שני ענינים יחד מצינו על שני אופנים הראשון הוא שיהי' התחדשות שני דברים מכוון ברגע אחד כגון גבי לידה בפ"ב דבכורות דסבר ר' יוסי אפשר לצמצם שנולדו שניהם בבת אחת ממש. או הא דפרק הזורק כגון דאתי תרווייהו בהדדי ברגע אחד לתוך הארבע אמות. וכן כפרו שניהם כאחת וכדומה לאלו אשר אנו מסתפקים אם אפשר לצמצם שיתחילו שתי פעולות אלו ברגע אחד ממש. ואופן צמצום זה הוא תלוי בזמן, היינו לכוון זמן התחלת זה עם זמן התחלת השני. ואמנם אופן השני הוא שיהי' כמות או שיעור שני דברים שווים זה לזה בצמצום. כגון בנ"ד שיהי' מרחק ההרוג מן עיר אחת שוה ממש למרחקו מן העיר השניה. או בתנור שחלקו שיהיו שני החצאין שוין ממש זה לזה. וענין צמצום זה הוא שייך על כמות שני גופים. וגם בזה אמרינן אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם. ואמנם באופן צמצום כזה יש לחלק הבדל דק בין הנושאים. היינו היכא אמרינן א"א לצמצם רק כאשר אנו צריכין לחלק גוף אחד לשני חלקים שווין. אבל אין שיעור קצוב אל הגוף הכולל לשניהם יחד. כגון תנור שחלקו לשנים אנו מסופקים בו אם השני חלקים שווים זה לזה. ואל גודל התנור כולו אין שיעור קצוב. וכן בפרוץ כעומד. הנה רוחב המחיצה הוא שיעור סתום ואין צורך ליתן לו מדה ידועה. ורק אנו רוצין שיהי' הרוחב ההוא מתחלק לשני חצאין שווים. היינו הפרוץ והעומד. וכן בנ"ד בעגלה ערופה כאשר החלל נמצא מכוון בין שתי עיירות הנה הספק הוא אם השני מרחקים אלו שוים זה לזה בצמצום. אבל כמה הוא כל