זכר ישעיהו (רמב"ם) עט

מרחק בפני עצמו אין צורך כלל להגביל במדה ידועה. הנה בכל הנך גווני עיקר הדבר שאנו צריכין לצמצם הוא באותו בו בעצמו למצוא בו החלוקה לחצאין. ושפיר אמרינן אי אפשר לצמצם למצוא חלוקה מצומצמת בזו. וכל זה ברור ומובן מאד בהסתכלות יפה:

ונתבונן עתה אם שייך ענין הלז של א"א לצמצם גם היכא שאנו רוצים למדוד שיעור איזה דבר עפ"י מדה ידועה. כגון שיש לפנינו כזית ואנו מסתפקים אם הוא כזית בצמצום או חסר או יתר [ואע"ג דלכל ענין אזלינן לחומרא היינו באכילת מצוה אוכל טפי פורתא. ובאכילת איסור מוזהר בפחות פורתא הנה היכא דאוכל איסור משום אתי עשה ודחי ל"ת. כגון מצה חדש כקושיית הירושלמי בכה"ג הלא צריך לצמצם דוקא ונימא דא"א לצמצם כידוע קושיית הגאון מוהר"ר יונתן עפ"י מה דאמרינן שנשכחו שיעורין. אך בלא"ה הלא קשה דא"א לצמצם]. אך באמת בכה"ג לא שייך למימר א"א לצמצם. כיון דהצמצום בזה הוא להשוות עם מדה אחרת ידועה. היינו שיעור כזית שניתן למשה מסיני. והרי התורה כשנתנה לנו שיעורין אלו אמרה למדוד כפי ראותינו ולא ניתנה תורה למלה"ש. האופן הראשון הנ"ל הוא צמצום פנימי. היינו שיהיו החלקים שווים ממש זה לזה. ואופן זה השני הוא צמצום חיצוני. היינו לדעת אשר גוף זה שוה עם שיעור פלוני הקצוב לנו. ואין זה צמצום רק מדידה נכונה אשר זאת ניתן בידינו למדוד. וכשנתנה תורה שיעור כזית הרי הוא כאלו נאמר לנו בפירוש להשתמש בשיעור זה ולמדוד בעת הצורך לראות אם הוא כזית כזה. לכן אפילו למ"ד א"א לצמצם הנה אנו עושים ברשות למדוד עפ"י השיעורים הקצובים. וזאת היא כוונת הגמרא בבכורות שם (דף י"ז ע"ב) דמקשה למ"ד א"א לצמצם. ת"ש ממדידת כלים ממדת מזבח. ומשני שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכא דמצית למיעבד ניחא ליה והיינו הך סברתי שביארתי:

(קו' ותי' עפ"י הנ"ל) ומתורץ עפ"ז מאי דקשיא לי בהא דאמרינן בפרק הדר שתה רביעית יין אל יורה והילוך מיל מפיג ומסיק דהיינו דוקא בששתה רביעית אבל יותר מרביעית לא דאדרבה וכו'. והשתא יקשה א"כ הא דהילוך מיל מפיג האיך משכחת לי' אי בפחות מרביעית ל"צ כלל. וביותר מרביעית לא מהני וברביעית ממש הא א"א לצמצם. ולפמ"ש ניחא דהמדידה עפ"י שיעורין קצובין שפיר בידינו לצמצם. וכן א"ש מאי דקשיא ריש סוכה דלרחב"א פליגי ר"י ורבנן רק בסוכה של ז' על ז' טפחים ובגדולה מזו ד"ה כשירה וא"כ יקשה במאי פליגי דהא פחות מן ז' על ז' בלא"ה לכ"ע פסולה. ואי בזע"ז ממש הרי א"א לצמצם. וראיתי שהרגיש בזה אבי זקני הפ"י שם. ולסברתינו ניחא דרחמנא אמר מדוד עפ"י השיעורין שנאמרו. וכל זה ברור למעיין. ובאתי קצת בארוכה מפני דקות הסברא:

(קושיא) ועיין בה' טומאת צרעת (פ"ג ה"ה) שכתב בהרת כגריס מצומצמת ובאמצעה מחיה כעדשה מצומצמת הר"ז מוחלט וכו' נתמעטה המחיה טהור וכן אם רבתה המחיה שבתוך בהרת זו טהור וכו' עכ"ל. ומשנה מפורשת היא. ויש לכאורה להפליא על דין זה כיון דבעינן שיהי' שיעור המחיה דוקא כעדשה מצומצמת דפחות מהכי לאו שיעור מחיה הוא וטהור וטפי מהכי הרי אין זה מחיה מבוצרת וטהורה ג"כ. ולא משכחת שיהי' טמא רק בשהמחיה כשיעור עדשה מצומצמת. והשתא יקשה הרי פסק רבינו הכא דא"א לצמצם. ולפי סברתינו ניחא גם הכא כיון דכאן ענין הצמצום הוא רק מדידה נכונה להשוות שיעור זה עם השיעור הידוע המסור בידינו הל"מ ואמרינן דגודל בשר חי הלזה הוא שיעור עדשה מצומצמת בכה"ג נקרא שפיר בידינו לצמצם ולכוון את המדידה דרחמנא אמר מדוד וכמ"ש:

הלכות מכירה פרק ראשון הלכה י"ז הכנעני אינו קונה בחזקה. ביאר הרב המגיד דסבר רבינו דהא דאמרינן בחזקת הבתים (דף ל"ה) מה כנעני אין לו חזקה קאי בין על חזקה של ג' שנים בין על קנין ע"י חזקה עיי"ש:

(קו' הפר"ד על רבינו)והנה ראיתי להגאון משנה למלך בדרשותיו סי' א' אשר האריך בעוצם חריפותו על דבר החקירה אם הי' לאבותינו ולהבאים אחריהם דין ב"נ או אם כבר נכנסו לברית ככל משפט ישראלי. והעיר בזה מחלוקת הראשונים. והקשה להסוברים שיש להם דין בני נח א"כ האיך למד הש"ס (ב"ב דף נ' ע"א) לר' אליעזר דבהילוך קונה קרקע מדכתיב באברהם קום התהלך בה לארכה ולרחבה. והלא להסוברים שהי' להם דין ב"נ. הא כתב רבינו דאין כנעני קונה קרקע בחזקה. וזהו קושיא אלימתא. ואמרתי לתרץ לפי דרכו של הגאון ההוא להשתעשע בפלפולא חריפתא בענינים הללו. ולמען הוסיף תבלין לאוהבי הדרוש הנני מקדים מה שיש לדקדק במאמר אברהם אבינו לאליעזר עבדו (פ' חיי שרה) שאמר:

ד' אלקי השמים וגו' ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו'. ויפלא למה זה הוסיף ואמר. ואשר נשבע לי. ומדוע הורע כחו של דבור גרידא ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה:

(תי' מושכל) ויתורץ כל זה עפ"י מה שהביא המ"ל לעיל ריש ה' מכירה בשם הר"י בן לב. דאעפ"י דאין כסף קונה קרקע במקום שכותבין שטר מ"מ אם נשבע הוי כפי' וקונה אף בכסף לבד. דכיון שנשבע לקיים המקח הוי כאלו גלה דעתו שרוצה שיהי' מועיל אותו קנין גרידא שעשה. ועיי"ש במ"ל באריכות. הרי דשבועה על קיום המקח הוי כפירש בפירוש והתנה שיועיל קנין זה לבד. ואמנם הנה יש מחלוקת הפוסקים באם התנה במטלטלין שיהיו נקנין במעות גרידא אי מהני. והש"ך (סי' קצ"ח) העלה דלא מהני ודלא כהב"י והרמ"א. ואמנם האחרונים העלו בידם סברא נכונה לעשות פשרה בדבר זה. דהיכא שאם התנה על שאינו דרך קנין כלל בשום מקום שיועיל אצלו אז מסתברא דאין בדבריו כלום. ולא מהני. דאטו יוכל הוא ע"י תנאו לבדות לו קנין חדש. אבל לא כן כשהתנה שיועיל אצלו איזה קנין שהוא קנין במקום אחר אז שפיר מהני והוי כעין הא דאמרינן גבי כנעני שקיבל עליו לדון בדיני ישראל (ועיי"ש בקצה"ח ועי' מה שכתבתי בפ"ד ה' איסורי מזבח ה"ח אות ג'). ולפ"ז ה"נ נימא בשבועה דחשיב כמתנה בפירוש לשיטת מהריב"ל. דלא מהני לעשות קנין רק היכא שאותו קנין הוא מועיל בפ"ע באיזה מקום אחר. אבל כשאינו קנין כלל בשום מקום אז לא מועיל לאלומי הקנין עי"ז. דהשבועה גופא לאו קנין הוא ופעולתה רק לחזק הקנין כשהוא מועיל עכ"פ במקום אחר:

ומעתה יתיישב לנכון קושיית הפר"ד הנ"ל דשפיר מייתי הש"ס דבהילוך קונה קרקע בחזקה מדכתיב באברהם קום התהלך בה לארכה ולרחבה. ואע"ג שהי' להם דין ב"נ דאינו קונה כלל קרקע בחזקה מ"מ שפיר קנה אברהם דהא אמרינן דמועיל תנאי לאלומי לקנין. ואעפ"כ אלו לא היה הילוך קונה כלל אף בישראל אז לא הי' מועיל אף התנאי דע"י התנאי אי אפשר לבדות קנין חדש וכמ"ש. וע"כ דהילוך קונה במקום אחר היינו בישראל ולכן מהני התנאי אף בב"נ לעשותו קנין. ושפיר מוכיח הש"ס מהכא דהילוך לארכה ולרחבה הוי חזקה בקרקע אצל ישראל:

(הכתוב נדרש כמין חומר)וכי תימא והיכן נזכר שהי' תנאי באברהם שיזכה באותו קנין. הנה לזה יעזור לנו שיטת הריב"ל דשבועה חשיב כתנאי מפורש שיועיל הקנין. ובאברהם אבינו הרי היתה שבועה בברית בין הבתרים (ואע"ג שהי' זה