זכר ישעיהו (רמב"ם) עז

בממון חבירו (ולהלן יבואר יותר) מהראוי יותר שיהי' פטור. אך באמת זה לק"מ. דלא דמי להתם דבשלמא התם הרי מה שיתחייב בשביל שעבר על עברות אלו הוא רק דרך עונש בשביל חטאתו אשר חטא. וע"כ שפיר פטור הוא דאנוס יהי'. משא"כ הכא הרי אין אנו מענישין אותו רק יתחייב ממון לתשלומין לזה שהזיקו. ואיך ביכולת לפטרו מזה. שהרי אין זה עונש על לשעבר דנפטרהו מטעם אנוס אבל הוא רק תשלומין לזה בעל הממון על שהציל עצמו בממונו. וזה ברור ולהלן יבואר יותר בזה:

א והנה בב"ק (דף ס') אמרינן קא מיבעי' לי' לדוד מהו להציל עצמו בממון חבירו. שלחו לי' סנהדרין אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך ומלך פורץ לו גדר ואין מוחין בידו. ורבנן אמרי וכו' לאחלופי מיבעי' לי' וכו'. בשלמא להני תרתי היינו ולא אבה דוד לשתותם כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי' אלא למ"ד טמון באש וכו'. ופירשו התוס' מהו להציל עצמו בממון חבירו איבעי' לי' אי חייב לשלם כשהציל עצמו משום פיקוח נפש. והרא"ש ביאר דבריו יותר. דהא לא מיבעי' לי' אי שרי למקלינהו להצלת ישראלים. דמלתא דפשיטא הוא דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ג' עבירות. אבל הכי מיבעי' לי' מהו למקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין ואמרו לי' אסור להציל עצמו בממון חבירו אדעתא דליפטר אלא יציל וישלם ע"כ. וכ"כ הרשב"א בחידושיו. ויש לדקדק לפי פירושם. א"כ אמאי לא אבה דוד לשתותם. נהי שלא רצה לנהוג היתר בעצמו מטעם מלך הי' לו להציל א"ע אדעתא דלשלם אח"כ דזהו מותר לכל אדם מישראל מפני פ"נ. ודוחק לומר דהכוונה ולא אבה דוד לשתותם היינו דבאמת שרף את הגדישים דישראל רק ששילם עבורם ולא רצה לסמוך על תשובת הסנהדרין דפטור וכן ראיתי בפרשת דרכים (דרוש י"ט) שביאר כך לשיטת הרא"ש דאחר שהשיבו לו סנהדרין דפטור משום מלך פורץ וכו'. לא אבה לשתותם היינו לא רצה להיות נפטר בטענתם. וזהו דוחק. דהרי בהדיא כתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה משמע שלא שרפה כלל. גם לא יובן כלל עיקר האיבעי' ששאל אי מותר להציל א"ע בממון חבירו על מנת שלא ישלם לו. ומה שאלה היא זו. היא גופא קשיא אמאי יחשוב בלבבו דוקא אדעתא דהכי שלא ישלם להבעלים. ואי משום דשמא הי' מתירא שלא יהי' לו אח"כ לשלם עבורם. הנה מה בכך הא אין זה עיכוב כלל לההצלה דעכשיו. שאין לך דבר שעומד בפני פ"נ. וגם מה שייכות הוא זה לגוף התשלומין דאח"כ אם הוא חושב עתה ע"מ לפטור או לא. הא בממ"נ אי המציל א"ע בממון חבירו חייב לשלם למה יגרע כח הנגזל אם זה חשב בשעת מעשה שלא ישלם. ואי המציל א"ע וכו' פטור מלשלם אח"כ הרי אף שלא חישב בשעת מעשה ע"מ לפטור מ"מ פטור. ואין להאריך בדקדוקים כאשר מבואר איך דחוק הוא מאד פירוש זה. ועיי"ש בש"מ. בב"ק ד"ה מהו. ונדחק בזה:

ולפי ענ"ד נראה לבאר בפשיטות דברי הש"ס דעל. גוף ההצלה קא מיבעי' לי'. ואעפ"י שאין לך דבר שעומד בפני פ"נ חוץ מע"ג ג"ע ושפ"ד הנה בכלל שלש אלה נכלל גם כל אביזרייהו. וגזל הוא תולדה דשפיכות דמים. וכן מצינו גמרא ערוכה בתלמודא דבני מערבא. ויפלא מאד איך לא נזכרה כלל להקדמונים רבותינו הנ"ל. הלא כה אמרו בירושלמי דמסכת שבת (ס"פ ה' שרצים) תמן תנינן יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש בפני נפש לא סוף דבר בשאמר לו הרוג את פלוני אלא אפילו חמוס את פלוני ע"כ. ומסתברא דטעמא הוא משום דאתי לידי שפיכות דמים דאדם בהול על ממונו. וכן פי' שם בק"ע. והשתא יתפרש בפשיטות דברי הגמרא דילן ששאל מהם דוד אם מותר להציל א"ע בממון חבירו או אסור. ועל גוף ההצלה שאל מהם והשיבו לו דאסור להציל את עצמו בממון חבירו אבל מלך אתה ומלך פורץ וכו'. כלומר לפי שעיקר הטעם דאסור להציל א"ע במ"ח הוא משום דאתי לידי ש"ד שהנגזל יסרב נגדו. אבל מלך הלא הוא פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו וע"כ בודאי לא ימחו הבעלים גם עכשיו ולא יבא לידי ש"ד. אך אעפ"כ לא אבה דוד לשתותם. היינו שלא רצה לסמוך על זה ויירא ויצר לו פן יהרוג אחרים. וע"כ עשה לשם שמים ויתיצב בתוך החלקה ויצילה. וא"ש סוגיית הגמרא כפשוטו. ועפ"י דברי הירושלמי אלו מבואר דלכתחלה אסור להציל א"ע בממון חבירו. ואמנם נראה ברור דהירושלמי איירי רק היכא שחבירו עומד פנים בפנים בצעקת חמס. ומתאמץ בכל מאדו להציל את ממונו. לכן כיון שקרוב שיבא עי"ז לשפיכת דמים ע"כ אסור. אבל לא היכא שמציל א"ע בממונו ש"ח שלא בפניו (והתם במעשה דדוד המלך נימא דאיירי שהי' בעל הגדיש שם). ובהכי יתפרש שפיר דברי הגמרא דכתובות פ"ב בסוגיא דהעדים שאמרו דאמר רב חסדא קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. אמר לי' רבא השתא אלו וכו' דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פ"נ (ועיי"ש בש"מ בשם הרמב"ן שכתב לפי שנמצא בבריי' חיצונית וכו') ונראה כיון שנמצא בחד ברייתא ר' מאיר מוסיף אף על הגזל דיהרג ואל יעבור. וסבר רב חסדא משום חומר דאיסור גזל גופי' ומזה למד ג"כ לענין לחתום בשקר דיהרג וא"י. לזה השיב לו רבא והלא אין לך דבר שעומד בפני פ"נ אלא וכו'. וע"כ הא דאר"מ אף על הגזל הוא רק משום דאתי לידי ש"ד. והיינו רק היכא דהלה מוחה. וזה לא שייך גבי חתימת עדים בשקרא. דבשעה דחתמי לא עבדי כלום ולא אתי לידי ש"ד הלכך בזה אף ר"מ מודה דיחתמו שקר ואל יהרגו, ונשוב לעניננו:

ב והנה לשיטת הירושלמי דאף באומרים לו חמוס את פלוני יהרג ואל יעבור. אם עבר ולא נהרג, נראה דא"צ לשלם. דהרי זה דומה להא דהבא במחתרת ושיבר את הכלים (או אפילו נטל אליבי' דרב עי' סנהדרין דף ע"ב ע"א) דפטור משום דבדמים קנינהו הואיל שהותר למיתה באותה שעה ואין לו דמים. ה"נ בגזל דאתי לידי ש"ד. והרי זה כמו הבא על עסקי נפשות. ובבבלי לא מבואר כה"ג אי לכתחלה רשאי להציל א"ע בגזל ואם עבר וגזל אי צריך לשלם. וכל זה הוא בגזל הקרוב לבא לידי ש"ד כגון לסטים מזויין איש חרבו על ירכו. דסתם גזלה הלא מבואר בכ"מ דצריך להחזיר. כן נצטרך בע"כ לחלק אליבי' דהירושלמי. ואמנם אי רשאי להציל א"ע בממון חבירו שלא ע"י גזל רק כגון במראה עליו לאנס או נשא ונתן ביד. הנה מבואר בסוף בב"ק ובקדמונים דרשאי הוא להציל א"ע. והסמ"ע (סי' שפ"ח ס"ק י"ב) רצה להוכיח ממשמעות לשון הרמב"ם דבאנסוהו להראות ממון חבירו לכתחלה לא יראהו ואם הראה פטור מתשלומין עיי"ש. ואני תמה על דבריו. איך שייך בזה לכתחלה. זה מחו לי' מאה קולפי במוחי' ואת אמרת לכתחלה לא יראהו. היש לך דיעבד גדול מזה. וע"כ כוונת הסמ"ע שהוא מחוייב להיות לכתחלה יהרג ואל יעבור ולא להציל א"ע בזה אף להראות על ממון חבירו. והנה הדין הזה הוא עוד יותר קשה מדינו של הירושלמי. ואין זה נראה כלל. דאף להירושלמי הוא בודאי רק היכא דאתי לידי ש"ד כנ"ל. וזולת בכה"ג בודאי אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ומותר להציל א"ע לכתחלה בממון חבירו כשאין לו נס והמלטה אחרת. וכל השאלה הוא רק לענין אי חייב בתשלומין אח"כ בזה נחלקו אבות העולם. ועי' בש"ך סי' שפ"ח ס"ק כ"ד מה שהאריך בזה. ורוחו הוא קבלן דעת הרי"ף והרמב"ם לחיוב. ודעת הגאונים והראב"ד לפטור. ואמנם הכרעת מרן הש"ך היא ברורה ונכונה דהיכא שאותו