זכר ישעיהו (רמב"ם) עא

דאעפ"כ מטמאין טומאת אוכלין כמו אינך דחשיב להו. ור' שמעון ליפלוג גם בהא דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים. לפי דאיסורי הנאה הם. ויש לומר דשמא הך דסבר דאברי שעיר לעזאזל אסורין. סבר גם בעגלה ערופה דבעינן דוקא שנשחטה ולא קאמר עריפתה זהו שחיטתה וצ"ע. ועי' זבחים (דף ק"ה ע"א) פלוגתא דר"מ ורבנן בשעיר המשתלח אי מטמא מחיים. אבל לאחר מיתה לא מבואר ואין להאריך:

(חקירה בגמרא דמנחות) א והנה פטר חמור מקשה ג"כ רש"י היכא איירי אי שנערף הפט"ח ומת. הרי ירדה עליו טומאה חמורה טומאת נבילה ותו לא מטמא טומאת אוכלין. ומוקי לה כגון ששחט בו רוב שנים ועדיין היא מפרכסת. שהרי עדיין הוא כחי ולא מטמא כנבילה ואעפ"כ מקבל טומאת אוכלין כדאמרי' בחולין עיי"ש. אי נמי כגון שנערף ואיירי כגון דאיכא מיני' פחות מכזית דלא חזי לטומאת נבילה ומצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה עכ"ל. ואמנם רבינו לא ביאר כלל היכא איירי. והנה באופן הראשון ששחט בו רוב שנים ועדיין היא מפרכסת יש לי בזה מקום עיון. דא"כ נימא כשם שהיא אינה מטמא כנבילה שהרי היא כחי ה"נ הרי היא כחי לענין פדיה ויש לו פדיון לאפקועי מיני' איסור פט"ח. ובאמת צ"ע אף לדידן דקיי"ל דפט"ח אסור בהנאה אף מחיים קודם פדיה. ויש לחקור בזה אם שחט בו רוב שנים אי מהני לי' פדיון לפדותו. והנה גבי קדשים אמרינן אף שנשחטו רוב שנים מהני בהו פדיון דלא יצא מכלל והעמיד והעריך עד שתמות. עי' פ"ה ה' ערכין. ואף להתוס' בב"ק (דף ע"ו ע"א) דפליגי בשחיטה מעליא בבהמה טהורה מ"מ מודים הם בשחיטת בהמה טמאה דהרי היא כחי לכל דבר ומהך דינא גופי' דמטמא טומאת אוכלין למידין זאת עיי"ש. וא"כ מסתברא דה"ה פט"ח ג"כ יש לו פדיון אף כשנשחט רוב שנים דלא עדיף מקדשים:

וא"כ לר"ש דפט"ח מותר בהנאה מחיים הרי עדיין יהי' מותר בהנאה. ותו דעכ"פ קרינן בזה שאתה יכול להאכילו לאחרים היינו ע"י פדיון. אך י"ל דכיון דכתיב בתורה ואם לא תפדה וערפתו הרי מפורש דמהני פדיון. רק היכא דאם לא יפדה יקיים מצות עריפה אבל היכא שא"א לקיים עריפה ה"נ לא מהני פדיון. והכא הרי כיון ששחט בו רוב שנים פשיטא דלא מקיים אח"כ מצות עריפה שהוא בקופיץ מאחוריו רק מחיים. וזה הרי מחתך בבשר הוא. ולכן מסתברא דלית בי' גם פדיון. הכי מצינן לתרץ דברי רש"י כדי למשכוני נפשין אדרב. ואמנם מדברי רבינו נראה דלא מוקי הכי. דא"כ הו"ל לפרש. ופט"ח שנשחט כמו דמפרש בשור הנסקל. ונדבר עוד להלן מזה:

ונחזי אנן אי גוונא אחריתא דנקיט רש"י אתי שפיר. דמוקי כגון שנערף הפט"ח רק ליכא מיני' זולת פחות מכזית ומצטרף עם אחר פחות מכביצה להשלים לכביצה עיי"ש. הנה גם בהא צ"ע דא"כ דבפחות מכזית איירי שוב יקשה על ר"ש אמאי קרי זה אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים. דהא פחות מכשיעור הוא. ודוחק לומר משום דר"ש סבר כל שהוא למכות. דהא הכא לטעמייהו דרבנן קאמר כדמפרש הש"ס. אך בזה י"ל דאף בחצי שיעור אסור מן התורה למ"ד. אבל הא צ"ע אי זה נקרא חבור מה המצורף ע"י אדם לכשיעור דאנן בעינן שיהי' השיעור בגוש אחד כברייתו. עי' ה' ט"א פ"ד ה"ג במ"ל ובע"כ איירינן שעשאן גוף אחד. ועי' פ' אותו ואת בנו גבי פרה מטמאה ט"א. שכתב רש"י ג"כ כה"ג ואין להאריך. ועכ"פ דעת רבינו לענין פט"ח דמטמא טומאת אוכלין לא מבואר היכא איירי אי כשנשחט או כשנערף ובפחות מכזית. אך משמע מלשונו דלא איירי בכה"ג בפחות מכזית. דא"כ אמאי ביאר בשור הנסקל כגון שנשחט. הא שפיר מצי איירי אף שנסקל ונעשה נבילה ורק בפחות מכזית. וכפירש"י בפט"ח. ואמנם לא מסתבר ג"כ דאיירי שנשחט הפט"ח דא"כ הו"ל לפרש כמו בשור הנסקל. ואולי סובר רבינו דגם בפט"ח אמרינן עריפתו זהו שחיטתו כמו בעגלה ערופה. ואינו מטמא בנבילה וצ"ע לברר הענינים:

ברם כד דייקינן שפיר לא מצינו כלל לפרש כפירש"י באופן הראשון דמוקי לי' כגון ששחט רוב שנים להפ"ח ולא אזלא הכי סוגיית הש"ס דבכורות פ"ק. דהנה התם מייתינן הך ברייתא לענין פלוגתא דר"י ור"ש דר"י סבר פט"ח אסור בהנאה ור"ש סבר מותר בהנאה. וקאמר רבה ע"ז מודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור. מ"ט גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה. ודייק לה מהך ברייתא דטומאת אוכלין מדחשיב ר"ש גם פט"ח בין איסורי הנאה. והנה הא דקאמר רבה מודה ר"ש לאחר עריפה דאסור כוונתו בודאי דוקא לאחר עריפה. אבל מת מעצמו לא. דלא שייך בזה גמרינן מעגלה ערופה. וכן מבואר תיכף בתחלת הסוגיא דקאמר הש"ס מתני' (דקתני ספק פט"ח מפריש טלה והוא לעצמו) ר' יהודא היא דסבר פט"ח אסור בהנאה דאי ר"ש למה לי' לאפרושי. והשתא אי נימא דגם במת מעצמו מודה ר"ש דאסור בהנאה הרי שפיר צריך לאפרושי עליו פן ימות מעצמו. וכן לקמן בסוף פרקין משמע הכי בדברי הגמרא דפריך לר' אליעזר אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור בהמה טמאה מותר בהנאה. וכי תימא ה"נ והתניא מת פט"ח יקבר. ויש להבין שאלת הגמרא אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף וכו' והלא גם בכור אדם אסור בהנאה דקיי"ל מת אסור בהנאה. וא"כ מאי קושיא. ובע"כ כוונת הש"ס מה בכור אדם מותר בהנאה היינו מחיים להשתמש בו (דאמרינן לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם עי' ברא"ש) אף בכור בהמה טמאה מותר בהנאה מחיים כן נפרש בע"כ קושיית הגמרא וא"כ מאי מסיים והא אר"א מת יקבר. ומאי קושיא דלמא סבר כר"ש דמחיים מותר בהנאה ולאחר מיתה אסור. א"ו כמו שכתבתי דאף לר"ש היינו דוקא לאחר עריפה ומטעם דגמר מעגלה ערופה אבל מת מעצמו מותר בהנאה:

ואחר שביררנו כל זאת והוכחנו הדבר משיטת הגמרא לא עולין יפה דברי רש"י דמוקי בהך ברייתא דאיירי כגון ששחט להפט"ח. והלא בכה"ג לא אמרינן כלל דמודה ר"ש דאסור בהנאה ודוק:

ב ולכאורה קשה בהך ברייתא דחשיב ר' שמעון כל הנך ערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל וכו' אמאי לא חשיב ג"כ גיד הנשה דהוא סבר גיד הנשה אסור בהנאה כדאיתא בפרק כל שעה. ולדידי' לא יטמא טומאת אוכלין דהא לא הי' לו שעת הכושר. אך זה לק"מ דהא כיון דסבר ג"ה אסור בהנאה בע"כ סבר ג"כ אין בגידין בנ"ט כמבואר התם בפ' כל שעה ונמצא דבלא"ה אין ג"ה מטמא טומאת אוכלין דהוי עץ בעלמא. ואע"ג ששנינו ר"פ העור והרוטב דהגידין מצטרפין לטומאת אוכלין היינו רק בצירוף ובתורת יד. וכמו עצמות כמבואר התם וז"פ:

אמנם. הא קשה לי ליחשב נמי חמץ בפסח וכגון דאחמיץ במחובר שלא היתה לו שעת הכושר וכדקאמר הש"ס דפסחים (דף ל"ג ע"א) כה"ג בגזירת עירין פתגמא דבהחמיץ במחובר שלא היתה לו שעת הכושר אם הפריש חמץ תרומה אינה קדושה עיי"ש. וכדמוקי הש"ס הכא היכי דמי במנחה לא היתה לה שעת הכושר כגון דהקדישה במחובר. ונראה לענ"ד דלר"ש חמץ בפסח אע"ג דאסור בהנאה מטמא טומאת אוכלין דלטעמי' אזיל דסבר חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושפיר נקרא אתה יכול להאכילו:

ובסוף הסוגיא יש להעיר דפריך הש"ס ולר"ש דסבר כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי א"כ נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא נינהו. ומשני משום דחיבת הקודש מכשירתן ויש לתמוה תינח