זכר ישעיהו (רמב"ם) עב

בהנך שהם קודש אבל אכתי הלא יקשה זאת גם באינך דחשיב ר"ש ערלה וכלאי הכרם שהם ג"כ מן הנשרפין וקאמר ר"ש דאינם מטמאין מטעם דלא הוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים. ותיפוק לי' בלא"ה דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ועפרא בעלמא נינהו. ונראה לענ"ד דלא אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי רק היכא שהוא בפסולי המוקדשין שיש מ"ע בשריפתן דשריפת נותר ופיגול מצות עשה (עי' ה' פסולי המוקדשין רפי"ט). והכי אמרינן לעיל בסוגיא לענין כל העומד לפדות. פרה מצוה לפדותה וכו'. אבל שארי איסורי הנאה שהם מן הנשרפין אע"ג דמחוייב הוא לבערם מן העולם בשריפה דוקא מ"מ לא חשיבא האי מצות שריפה עד דנימא גם בזה כל העומד לשרוף וכו'. ואי מטעם כתותי מיכתת וכו' ביארתי לקמן. ועי' ביאור הגאון רא"וו אה"ע (ריש סי' קכ"ד):

ג והנה הש"ס דמנחות (דף ע') קאמר בעי ר' אבהו שבולת שמרחה נשתלה וקרא עליה שם במחובר מהו וכו'. א"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע וכו' א"ל כי תני' ההיא וכו' הרי דאזל להך גיסא דשפיר הוי תרומה במחובר לקרקע. וא"כ כשהיה משקה טופח עליהן וקצר אותן איש טמא הרי לא היה להו שעת הכושר ודמיא להא דמנחה דאקדשה במחובר. וא"כ ליחשב ר"ש גם תרומה טמאה וכגון בכה"ג שלא היתה לה שעת הכושר. דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו דהוא מן הנשרפין. וע"כ אינו מטמא ט"א. ואי משום דבלא"ה טמאה היא הרי משכחת לה כגון דאיכא פחות מכזית ומצטרף להשלים לכביצה וכמ"ש רש"י לענין פט"ח. אך בהא שוב יש לומר דלר"ש בלא"ה אינו מטמא ט"א. אף בהיתה לה שעה"כ מטעם דכל העומד לשרוף דשריפת תרומה טמאה חשיבא כמו בקדשים וכנ"ל:

אך לפ"ז תקשה שוב לר"ש האיך משכחת כלל תרומה שנטמאת הא עומדת לשריפה וכשרוף דמי ועפרא בעלמא הוא. ובתרומה ליכא משום חיבת הקודש כמבואר במק"א. ויש לתרץ דאלא מאי שלא תתטמא התרומה. הנה שוב הוא אוכל ולא עומד לשריפה. הלכך בתר מעיקרא אזלינן כיון דקודם שמתטמא הוי אוכל שפיר מיטמא ואע"ג דלאח"כ עומד לשריפה. ומוכח דסברת הש"ס הכי הוא גם בפרה אדומה דבתר מעיקרא אזלינן מדקאמר פרה עומד לשריפה ואע"ג דלאחר שתתטמא נפסלת ותו אינה עומדת לשריפה וכמ"ש התוס' בב"ק (דף ע"ז סע"א) עיי"ש ודו"ק:

שם סוף פרק ראשון. הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע ופט"ח ובשר בחלב ובשר פרה אדומה והפיגול והנותר אע"פ שכל אלו אסורין בהנאה כולן מתטמאין טומאת אוכלין:

(קו' התוס') הנה ראיתי לרבותינו בעלי התוס' במס' סוטה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה לאו שהעירו במה שמצינו לרוב בש"ס כל העומד לגבות כגבוי דמי כל העומד לגזוז כגזוז דמי כל העומד לזרוק וכו' דליכא לדמויי כל הני ענינים זל"ז ובאמצע דבריהם העלו בצ"ע וז"ל וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין טומאת אוכלין ולא אמר כתותי מיכתת שיעורי' וכו' ע"כ כלומר לפי מה שביררו מקודם דגבי שופר של ע"א ולולב של אשירה ומנעל של ע"א אפילו רבנן מודו (אע"ג דלא סברי כר"ש כל העומד לפדות וכדומה) דכתותי מיכתת שיעורי' הואיל דאיסורי הנאה נינהו ולא הוי אלא כעפרא דארעא בעלמא:

א"כ אמאי כלאי הכרם מטמא ט"א והנה הא דאמרו סתם כלאי הכרם מטמא ט"א נתכוונו בודאי להך תוספתא דטבול יום שהוציא רבינו דין זה אך יש לדקדק אמאי לא הזכירו יותר ערלה ולמה דלגו על זה ונקטי כלאי הכרם ואולי סברי דלא שייך כתותי מיכתת רק כשהוא של ישראל דעליו מוטל לשרפו אבל בשל ע"א לא. ולכן בערלה מצינו למימר בשל ע"א משא"כ כלאי הכרם דאינו אסור בהנאה בשל ע"א דטפי מסתבר להו לומר דערלה נוהג בשל ע"א ועי' תוס' ע"א (דף ס"ג עיב) ואין להאריך:

הכי השתא התם שיעורא בעינן וע"א כתותי מיכן (אמיתת הכוונה וא בעיקר קושייתם למה יתטמא כלאי של כתותי וכו') ואמנם שנה בטומאת אוכלין נימא כיון דקאי לשריפה כתותי מיכתת שיעורי' ואנן בעינן דוקא שיעו בט"א הנה לתרוצי הא מלתא נראה לענ"ד סברא ברור להבין אמיתת הדבר דכתותי מיכתת שיעורי' וכך היא ברירא דמלתא דכל היכא דבעינן שיעור וגם צורה מיוחדת דוקא לצורך אותו דבר היינו דלא סגי לן בגודל החומר גרידא שיחזיק הגוש שלו שיעור פלוני אבל בעינן דוקא שיהיה בתמונה שלו אז בכה"ג כשהוא עומד לשריפה חשיב כמיכתת ונתבטלה צורתו:

כגון בשופר אתרוג ולולב דבעינן שיעור אבל לא סגי לן בשיעורו לבד רק צריכין דוקא צורתו הנדרשת ואלו הי' הלולב או השופר מרוצץ ומיכתת לשברים פשיטא שהיו פסולין ולא אהני כלל אם יהיה בם יחד כדי השיעור ולכן פסולין מן הנשרפין דחזינן כאלו הם כתותין לפנינו וכן מנעל של ע"א לחליצה הוא פסול דבעינן שיהיה דוקא בתמונתו אבל בשל ע"א דעומד לשריפה הנה הוא ככתות וכשנתפרדו חלקיו דפסול:

וכן אזוב לפרה אדומה דבשל אשירה ושל עה"נ פסולה (עי' פי"א ה' פרה אדומה דין ו' ובכ"מ ויש לפלפל בזה לענין לולב). ואע"ג דאית בהו כדי שיעור מה יועיל זה כשהם כמכותתין הואיל דעומדין לשריפה ובכל הנך מקומות שהזכרנו אשר בהם מצינו ענין דכתותי מיכתת עיקר החסרון הוא דהוי כאלו נפסד צורתו ונעשה עפרא אבל לא אמרינן כלל כאלו נחסר משיעור בעצם איברא דבפירש"י בכ"מ הוא דכתותי מיכתת היינו דכנשרף דמיי ובציר לי' שיעורי' אבל לפע"ד דלא לזה נתכוון הש"ס:

דא"כ הי' להגמרא להוסיף ביאור למימר דכתותי מיכתת וליכא שיעורא רק אמרו סתם כתותי מיכתת שיעורי' וכוונתם כאן באמרם שיעורי' לא על מדת הכמות רק על עצמות הדבר:

כאלו אמרו כתותי מיכתת עצמותו ונתבטלה תמונתו כמו כל הנשרף (ואם נרצה לעשות לזה סמוכין מן המבואר וברור לחכמי התולדות הנה תתחזק עוד יותר סברתי בהתבוט כי אף הדבר הנשרף ממש הרי לא ידח ממנו נדח אף אבק קל רק כי בכח האש יתפרדו חלקיו ויתערבו איש איש עם היסוד המתייחס לו ואלו הי' באפשרי לקבץ שוב כל חלקיו אלו ולאספם אל מקום אחד היו מחזיקים יחד כשיעור הראשון שהי' בטרם נתפרדו ע"י השריפה אבל רק התמונה הראשונה היתה חסרה [ואף אם יהי' ביכולת להשיב להם ג"כ התמונה הראשונה מ"מ אך פנים חדשות הוא כדמצינו בב"ק פ' הגוזל גזל לבינה ונעשית עפרא עייש"ה והדבר עמוק] וא"כ כאן דאמרינן דמשום דהוי כנשרף הוא ככתות איך לוכל עוד לומר דעי"ז הוי כבציר משיעורי' הלא אף ע"י שריפה ממש לא בציר שיעורי' ונאכל מן המציאות אע"כ הכוונה דכתותי הוא היינו שהוא מרוצץ כעפר ואפר):

והנה כל החסרון הלז של עיבור צורה פוסל רק בכל הני שדברנו אבל גבי טומאת אוכלין אף דבעינן שיעור כזית או כביצה אטו נצרך לזה ג"כ איזה צורה מיוחדת וא"כ מה בכך דכתותי מיכתת שיעורי' סיף סוף יש לזה כל השיעור הנצרך ואין צורך כלל לאיזה תמונה וצורך רק אל כמות החומר:

וממנו אין לגרוע אף כשעומד לשריפה וע"כ שפיר אף כלאי הכרה וכדומה מתטמא טומאת אוכלין וא"ש קושיית התוס' ועי' מנחות (דף ק"ב ע"ב) דמקשה הש"ס נותר אמאי מטמא ט"א עפרא בעלמא הוא עיי"ש היינו משום דכשרוף דמי. אבל בלא"ה אף דהוי ככתות מטמא וכמ"ש:

(פכרא הנ"ל חיארא ובהתבונני היטב ראיתי איך דברי אלה בגמ') הם כמעט מפורשין בדברי הגמרא סו"פ כיסוי הדם דאמרינן מכסין בעפר עיר הנידחת. ופריך הש"ס משופר ולולב של ע"א דפסול ומשני רב אשי שיעורא. הכא כל כמה דמיכתת מעלי לכיסוי הרי מפורש הסברא שאמרתי דהיכא דסגי בהחומר גרידא אף כשהוא כתות (ובפרט בכיסוי ש דעדיף