זכר ישעיהו (רמב"ם) ע

להרכיב התינוקות על הדלתות והשוורים בכל יום ויום. וממתני' משמע שכל מה שהיו חכמים יכולין למעט בעשיות כאלו הי' טוב לפניהם יותר כדקאמר ר' יוסי אל תתנו מקום לצדוקים לרדות עיי"ש. ומלבד זה הנה גם בזה יש עדיין לפקפק אם נקרא זה משתמש בבעלי חיים כשהתינוקות יושבין על הדלתות דזה נקרא צדי צדדין דשרי.עי' פ' מי שהחשיך ובפוסקים שם והגמ' פ"ק דעירובין. אך אי משום הא מצינו למימר בר מיני' דהאי של משתמש בבעלי חיים יש כאן עוד שבות דאסור לקדש מי חטאת בשבת כמ"ש רבינו בה' שבת פכ"ג הי"ד וכשם שאין מקדישין כך אין מקדשין מי חטאת. איברא שלא זכינו עדיין למצוא מקור להך דינא של רבינו. ואולי הטעם משום מוקצה הואיל שאין מזין בשבת (וכ"מ במהמ"ש שם) וא"כ בהזאת שלישי דמזין הרי שפיר ג"כ מקדישין. אך אין צורך לפלפל בדברים רחוקים כאלו ולהחזיק בדבר חדש הלזה שנזרק מפי ארי שבחבורה הוא הגאון בנב"י. והמתהלך בהלכה זו לארכה ולרחבה יבין הדברים לאשורן:

ג ויש להקשות בהא שאמרו בירושלמי פ"ק דמועד קטן אלו הן צרכי רבים הנעשים במועד וכו' ומשקין את הסוטה ושורפין את הפרה ועורפין ע"ע וכו'. והכי פסק רבינו בה' יו"ט פ"ז הי"א. וקשיא לי האיך מצינו לשרוף את הפרה בחוה"מ הא הכהן השורף צריך הפרשה והזאה שבעת ימים מקודם. ובע"כ היתה הזאה נעשית ביו"ט ראשון והרי אמרינן הזאה שבות היא בשבת. ומסתייע מזה מה שכתבתי למעלה דרק בשבת נאסרה הזאה משום שבות ולא ביו"ט. (וגם מכאן נמצא סתירה לדברי הנב"י הנ"ל. דלדידי' דשבות זה משום משתמש בבעלי חיים הוא הרי גם ביו"ט אסור להשתמש בבע"ח וא"כ איך משכחת לה שריפת הפרה בחוה"מ) ואפשר למדחק כיון דקיי"ל שאין לינה פוסלת בפרה ואם נשחטה היום ונשרפה למחר כשירה (לקמן פ"ד הי"ג) שפיר איירי כגון שנשחטה מעיו"ט ולא הספיק לשורפה אז רשאי לשרוף אותה בחוה"מ:

שם פרק רביעי הי"ב. הפשיטה ונתחה ואח"כ שרף כולה כשירה וכו'. הר"ש והרא"ש בפי' המשנה ביארו דכתיב את עורה ואת בשרה. רצה בהפשט וניתוח רצה במחובר. משמע מדבריהם דהרשות בידו כמו שירצה יעשה. ותמה עליהם המ"ל מהא דאמרינן בפ"ק דחולין (דף י"א ע"א) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה. הרי דלכתחלה בעינן דוקא שתהי' שלימה. ועיי"ש שתי' בדוחק. ולענ"ד איני רואה כאן קושיא כלל. דשפיר מצינן למימר כדעת הר"ש והרא"ש דאף לכתחלה רשאי בהפשט וניתוח. ובחולין התם שפיר קאמר הש"ס דמייתי להא להוכיח דאזלינן בתר רובא מדלא חיישינן דלמא טריפה היא הפרה האדומה. וכי תימא דבדקי' לה. הא אמרינן ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה. כלומר רשאי לשורפה כשהיא שלימה. והשתא אי לא אזלינן בתר רובא לא משכחת כלל לשרפה שלימה. דלעולם יהי' מחוייב דוקא לנתחה ולבודקה. א"ו דאזלינן בתר רובא ואינו צריך לנתחה. ורשאי לשורפה כשהיא שלימה. הכי הוא כוונת הש"ס לשיטת הר"ש. אבל באמת הוא רשאי ג"כ בהפשט וניתוח ולק"מ. וזה ברור ופשוט ואגב יתוקן ט"ס במ"ל שהעתיק רצה בהפשט וניתוח רצה בניתוח. וצריך לומר רצה במחובר:

והנה לשיטת רבינו דעיקר מצותה לשרפה שלימה רק בדיעבד אם הפשיטה ונתחה כשירה. יש להקשות לכאורה א"כ תהי' נפסלת מטעם שעשה מלאכה שלא לצורך שריפת הפרה ודמיא להא שאם הוסיף בהזאות יותר מז'. ובשלמא להר"ש ניחא כיון דהרשות בידו אם ירצה בהפשט וניתוח הרי הכל מקרי צורך שריפתה. אבל לרבינו קשה. ויש לתרץ כגון שאיש אחר עשה ההפשט. וכמו בהא דהוסיף בהזאות דמיירי ג"כ מתני' כה"ג בכהן אחר דכשר:

ואמנם צ"ע לכאורה. הא האי גברא שעוסק בהפשטה פוסל אותה מטעם טומאה. כיון דקיי"ל כל העוסקין בשריפתה מטמאין בגדים בשעה שעוסקין בה. ואף דלדעת רבינו אפשר לומר דלא מקרי זה עוסק בצורך שריפתה כיון דלאו מצותה בכך להפשיטה ורק בדיעבד כשר. מ"מ הרי לא גרע זה ממזיז אבר שלה דמיתטמא (עי' רפ"ה) איברא דבכל מלאכת הפרה יש לשאול כך הרי העוסקים בה מטמאין בגדים ופוסלין אותה תיכף שמטמאין אותה ואטו נימא אשר כל מלאכתם היתה בפשוטי כלי עץ והם בעצמם היו נזהרים ליגע בה זה לא שמענו (ועי' תוס' פ' מרובה שהאריכו בהאי ענינא וכתבו בדרך הפלגה דאפילו בעוסקין בפשוטי כלי עץ וכו'). והנה רבינו כתב בהלכות שאר אבות הטומאה (פ"ו הט"ו) דהשורף פרה אדומה וכו' אם נגעו באוכלין אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה (ועיי"ש במ"ל שהביא כן דברי רבינו בפי' המשניות ונעלמו דברי הפי' המשניות מהח"ל שרצה לשבש הספרים לגרוס שלא במקום אפילו) ולפ"ז ה"נ אין ביכולת המתעסקין לחזור ולטמאות הפרה רק לעשותה שני. אך עכ"ז עדיין לא הונח לנו דאכתי פסולה היא. ואמנם לפמ"ש רבינו בה' שאה"ט (פ"ג ה"ב) דפרה אדומה אינה מקבלת טומאת אוכלין רק אם חישב עליה לאכילה ונגעה בה טומאה. ולפ"ז א"ש דהא בעלמא כשלא חישב עליה לאכילה אינה מקבלת טומאה דלא פסק כהא דאמרינן במנחות (דף כ"ב ע"ב) דחיבת הקודש מכשירה. והא דפסק ספ"א מה' ט"א דגם בשר פרה אדומה מתטמא ט"א. בע"כ נפרש דהיינו כשחישב עליה לאכילה:

אך אכתי קשה למ"ד חיבת הקודש דאורייתא ולר"ש מדאוריי' פרה מטמא ט"א (עי' תוס' בב"ק שם) א"כ הרי לעולם הפרה מתטמא מהעוסקין בה. ואין לתרץ דאין דנין מטומאה קדומה לטומאה באותה שעה וכדקאמר הש"ס דזבחים (דף צ"ג ע"א) גבי טומאת מי חטאת עיי"ש. דהא הכא ג"כ כמו טומאה קדומה היא. דבהתחלת התעסקן מטמאין בגדים ואח"כ כשעוסק בה עוד הרי חוזר ומטמא אותה. וראיתי בר"ש דמס' פרה (פ"ח מ"ב) בהא דמונה התנא מטמאיך לא טמאוני וכו' שכתב נהי דהנושא מי חטאת טמא. לחטאת מיהא טהור דאי לאו הכי הנושא צלוחית של מי חטאת נטמא ויחזור ויטמא את הצלוחית ותחזור הצלוחית ותטמא המים. ומצינו נמי כל העוסקין בפרה דמטמאין בגדים והפרה טהורה עכ"ל. הרי שהרגיש בזה וניחא לי' דלחטאת גופי' אין העוסקין טמאין. וכן כתב הר"ש בפי"א דפרה מ"ג. דהנטמא ממי חטאת עצמן אינו חוזר ומטמא אותן. ועי' בספר מרכבת המשנה ה' פרה אדומה פי"ד הי"ח מה שהאריך בזה. ולפ"ז נימא נמי הכא במי שנטמא ע"י התעסקות בהפרה דאינו חוזר ומטמא אותה:

הלכות טומאת אוכלין סוף פרק ראשון. ושור הנסקל שנשחט ועגלה ערופה בין שנשחטה בין שנתערפה וציפורי מצורע ופטר חמור ובב"ח וכו'. עי' סוגיא דמנחות (דף ק"ב) ובפ"ק דבכורות. ויש להעיר בזה איזה ענינים ברורים. הנה הא דקאמר עגלה ערופה בין שנשחטה בין שנערפה. משום דסבר עריפתה זהו שחיטתה לטהרה מידי נבילה. וכמ"ש התוס' במנחות שם (קושיא) ויש לדקדק להך דסבר גבי אברי שעיר לעזאזל שהן אסורין בהנאה (עי' יומא דף ס"ז ע"א) א"כ לחשוב התנא נמי הא דאברי שעיר לעזאזל מטמאין טומאת אוכלין. כיון דקיי"ל בזה ג"כ דחייתו לצוק זהו שחיטתו (עיי"ש יומא דף ס"ד ע"א) וא"כ אינה מטמאה בתורת נבילה. וכמו עגלה ערופה שנתערפה וקמ"ל