זכר ישעיהו (רמב"ם) סט

בית הפרס להתם ונימא דהחורש שדה בשביעית אינו עושה בית הפרס. הא ליתא דמ"מ הרי השדה שלו. ועוד הרי אחרי שביעית יהי' שלו לכל מילי. הגם דהיכא שאינו שלו בשעת חרישה וקנאה אח"כ בודאי לא נעשה בית הפרס למפרע. מ"מ בשביעית הרי גם עכשיו עיקר השדה שלו וז"פ. אך הא קשיא לפי מה דפסק רבינו האחין שחלקו לקוחות הן וחוזרין החלקים ביובל א"כ האיך משכחת כלל בית הפרס לאסור השדה לעולם. הא אח"כ ישוב השדה לאחר ואפילו אם יהי' לו דין שותף אינו יכול לעשותו בית הפרס כנ"ל. ויש לתרץ דגזירת בית הפרס גזרו ג"כ כמו על ארץ העמים בימי בית שני ואז כבר נתבטל קדושת היובל. ויותר מסתבר דאפילו שדה מקנה שלו יכול הוא לעשות בית הפרס כיון דבשעת מעשה הוא שלו:

הלכות פרה אדומה פרק שני הלכה ה'. ברביעי בשבת היו מפרישין אותו כדי שיחול רביעי שלו בשבת שההזיה אינו דוחה שבת וכו'. הנה הכי מסקינן בפ"ק דיומא. והא דהזיה אינו דוחה שבת הוא רק שבות. מטעם דגזרינן שמא יעבירנו ד"א ברה"ר כדאמרינן בפ"ו דפסחים (דף ס"ט ע"א) ואע"ג דכאן ליכא למיחש להכי דהא הכהן שהיו מזין עליו הוא הי' יושב בלשכה בעזרה כל אותן הז' ימים וגם התינוקות לא היו רשאין אז לילך מן הר הבית ולחוץ לתוך עיר ירושלים מפני קבר התהום. וא"כ לא היה כלל באפשרי להעביר המי חטאת ד"א ברה"ר מ"מ לא פלוג רבנן. ובהכי ניחא נמי מה שיש להקשות. הא הזאה זו היתה בלשכה ואין שבות במקדש. א"ו דלא פלוג רבנן בין הזאה להזאה דעלמא ועי' שעה"מ ה' יוה"כ פ"ק:

א ואמנם רבינו כתב בפ' כ"ג מה' שבת דהזיה היא שבות מטעם דהוי תיקונא גברא. וכ"כ רש"י ר"פ אלו דברים (דף ס"ה סע"ב) וכעין דאמרינן בפ"ב דביצה לענין טבילה דמחזי כמתקן מנא. ופריך התם א"כ אדם נמי לא לטבול דהוי כמתקן גברא (והא דנקיט הש"ס דפסחים מטעם שמא יעבירנו ביארו שם המפרשים). ולפ"ז ה"נ הכא בנ"ד ההזיה שבות דהוי כמתקן גברא. אך יש לדקדק א"כ דמטעם תיקונא גברא נאסר הזיה בשבת. אמאי לא נאסר גם ביו"ט ולא מצינו במתני' דפרק בתרא דביצה. דלחשוב נמי הזיה משום שבות לאסור ביו"ט. ואמנם הרי גם בלא"ה יש כאן משום איסור טלטול כמו דקאמר הש"ס דפסחים התם. אמאי מכדי הזאה טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת משום פסח. ומשמע הא לא"ה אסור משום טלטול. וכן אמרינן ביבמות (דף ל"ג ע"ב) גבי טלטול דם קדשים לזריקה. קבלה והולכה טלטול בעלמא הוא. אע"ג דהתם בשבת איירי הנה גם ביו"ט יש איסור טלטול בזה כדמשמע בפ' יו"ט (דף כ' ע"ב) עבר ושחט וכו' לרבא לא זריק. ופירש"י אע"ג דלאו מלאכה היא גזרי בי' משום שבות עיי"ש. וא"כ יש גם בהזאה איסור טלטול גם ביו"ט. ואפשר לומר דמש"ה לא נאסר הזאה ביו"ט משום טלטול. דכל גוף איסור טלטול הוא משום הוצאה שלא לצורך כמ"ש בהלכות יו"ט (עי' בתוס' ביצה דף י"ב ע"א) וכאן בהזאה לא שייך לומר גזרינן שמא יוציא שלא לצורך. כיון דקיי"ל הנושא מי חטאת שלא לצורך מתטמא עי"ז טומאה דאורייתא (עי' לקמן פט"ו) ואפילו הי' טהור לחטאת. וא"כ נמצא זה המוציא מי חטאת שלא לצורך טימא א"ע עי"ז ביו"ט שזהו איסור לאו. דכל ישראל מצוין שלא יטמאו א"ע ברגל אפילו מגע נבילה (עי' סוף טומאת אוכלין ומש"ש) ולכן בודאי לא חיישינן לשמא יוציא שלא לצורך. וממילא ליכא איסור טלטול בזה ג"כ (ואע"ג דביו"ט של ר"ה ויה"כ ליכא איסור להתטמא כמש"ש. מ"מ אפשר דלא פלוג ועדיין צ"ע). אך אכתי משום דמחזי כמתקן גברא יהי' אסור גם ביו"ט:

ב וראיתי בשו"ת נב"י מ"ת חלק א"ח (סי' קט"ז) שנשאל על מה שכתב בצל"ח אשר לסברת הר"ן אינה אסורה הזאת שלישית בשבת דעדיין לא הוי בי' תיקון גברא עד הזאה בשביעי. ותפשו אותו מהא דפ"ק דיומא דמסקינן דכהן השורף את הפרה אין מפרישין אותו אלא ברביעי בשבת כדי שלא תדחה ההזאה שבת. ואמאי הא הזאה שלישית מותרת בשבת. והצטדק על זה הגאון הנ"ל לקיים דבריו. וכזורק מרה בתלמידים השיב וז"ל סבור היית שמציאה מצאת להשיב סתירה גדולה. וטעית מאד. אטו כהן השורף את הפרה יכולין להזות עליו בשבת הלא אפילו אם לא הי' שבות בהזאה הלא על השורף את הפרה א"א להזות כי אם ע"י תינוקות יושבים ע"ג דלתות שע"ג שורים וכל זה א"א בשבת משום משתמש בבעלי חיים. ומה שאמרו ביומא הזאה שבות היא משום כה"ג ביה"כ אמרו כן. ועי' ברמב"ם פ"ב הל' פרה שהתינוקות בעצמן היו מזין והיו צריכין לחזור ולשוב לעזרה בכל יום ע"ג דלתות שע"ג בהמות ולזרוק עליו עכ"ל:

(דלא כהנב"י) והנה מלבד דמאן דתני הכי לא משתבש דאית לי' תנא דמסייע הוא נינהו רבינו הרמב"ם שכתב גם הכא בכהן השורף את הפרה שההזיה אינה דוחה שבת. הרי דמטעם שבות של הזאה נגעו בי'. וכן כתב מפורש בה' עיו"כ פ"א ה"ד. ואם חל יום שבת בשלישי או בז' שלו דוחה את ההזיה עכ"ל. הרי כתב להדיא דאף הזאת שלישי הוא שבות ואע"ג דכה"ג ביה"כ לא היו מזין עליו ע"י תינוקות ושוורים וכו'. ואיך אנו אומרים לתלמיד טעית מאד. כאשר מפורש כדבריו בלשון רבינו. ודיו לעבד שיהי' כרבו:

אך בר מיני' דהאי לא נראה כלל הטעם החדש שהמציא הנב"י דמשום איסור משתמש בבעלי חיים הוא. דהיכא מפורש או נרמז ברמז שהיו התינוקות עושין כך בכל יום ויום מהשבעה ימים לישב ע"ג דלתות שע"ג שוורים ולילך לשילוח למלאות מים לחטאת. הלא הי' די להם לעשות כך ביום הראשון גרידא ויהיו נשארים בהר הבית כל שבעה להזות על הכהן בכל יום מאותן מי חטאת שקדשו. ולאיזה צורך הי' להם למלאות בכל יום ועכ"פ ביום השבת הי' להם להיות נשאר מערב שבת. ואף שהיו ג"כ מטבילין התינוקות (ומשמע שהטבילו אותן בכל יום ויום) הלא היו יכולין לטבול בבית הטבילה שבהר הבית. ולמה לן ההליכה ע"ג שוורים. ואין כאן צורך להשתמש בבעלי חיים:

והנה לכאורה יש לדקדק לפי מה דפסק רבינו להלן (פ"ט הי"ז ועי' פ"י ה"ד) דהמוסר מים מקודשין או שנתמלאו לקידוש לטמא לשומרן הרי אלו פסולין. וא"כ מאי אהני לן כל הטורח הזה שהיו עושין ע"י התינוקות כדי שיהיו טהורים בודאי. הא אכתי המים הם צריכין שימור ע"י איש טהור דוקא. וכאן משום מעלה יתירה כל ישראל חשיבי כטמאין. וקצת משמע מזה אשר חדשים לבקרים היו ממלאין המים לקידוש ותיכף היו מזין עליו. וא"כ לא הי' צריך שימור רק שעה חדא וזה הי' משתמר ע"י התינוקות עצמן. דע"כ היו בני דעת דאל"כ היו פסולין להזות (לקמן פ"י ה"ו ועי' פ"ו ה"ב הכל כשירין למלאות ולקדש חוץ מחש"ו וע"כ בקטן שאין בו דעת. שהרי כאן היו התינוקות ממלאין ומקדשין והם היו בני ח' או בני ט' שנים עי' תיו"ט ובתוספתא שלפנינו איתא בני י"ח וט"ס הוא). אך גם מזה אין הכרע שהיו עושין כך בכל יום דאכתי היו יכולין לעשות שימור מן יום הששי עד יום השבת. וגם עיקר הך דינא שכתב רבינו צ"ע דבמשנה שנינו רק סתם המוסר מימיו לטמא וכו' ואיירי במים שנתמלאו לקידוש ומטעם שנפסל במלאכת הבעלים כמו שביארו המפרשים וגם רבינו בפי' המשנה אבל מים מקודשין הלא אינם נפסלין עוד במלאכה (עי' להלן רפ"ז) ומאי איכפת לן אם טמא שומר אותן וא"כ הכא בנ"ד לאיזה צורך היה לנו