זכר ישעיהו (רמב"ם) סח

שם פרק שני הלכה ח'. רוב מנינו כיצד. רוב מנין העצמות כגון שהי' קכ"ה עצם הרי אלו כמת שלם אעפ"י שהי' אדם זה יתר באבריו או חסר באבריו אין משגיחין בו אלא על מנין רוב כל אדם אא"כ היתה אצבע יתירה שיש בו צפורן וכו' שהוא עולה למנין כמו שביארנו ע"כ. כלומר אף שהי' אדם זה יתר באבריו כגון שהי' לו אצבע יתירה אעפ"כ א"צ רק קכ"ה עצמות ובכלל זה עולה למנין גם האצבע יתירה:

והנה רבינו לא ביאר אם השלשה אברין יתירות שבאשה ג"כ מצטרפין למנין קכ"ה. ומסתברא דלא מצטרפין. חדא דכמו שהם אינם מטמאין באהל כמ"ש לעיל ה"נ אין העצמות שלהן מצטרפין. משא"כ אצבע יתירה הוא מטמא בפ"ע באהל. ועוד דאי השלשה אברין יתירין שבאשה מצטרפין אם כן מאי האי דקאמרינן דסגי קכ"ה הואיל שזהו רוב מנין של כל אדם. והלא יש בעולם עכ"פ מחצה נקבות שיש להם רנ"א אברים ורובא דידהו הוי קכ"ו. א"ו דהג' יתירין שבאשה הם ג"כ אינם עולין לרוב מנין. דלאו שם אבר עלייהו לענין טומאה כלל:

ואמנם בפירש"י מבואר דהנך יתירין שבאשה, עולין לרוב מנין. דאמרינן שם בבכורות חסר שאין בו אלא מאתים ויתר שיש בו מאתים ושמונים ואחד כולן עולין למנין קכ"ה זיל בתר רובא דאינשי. ופירש"י חסר שיש בו מאתים כגון שנברא חסר ב' אצבעות בכל יד ובכל רגל וכו' ויתר שיש בו רפ"א כגון אשה שנבראת יתירה אצבע בכל יד ורגל הרי ד' אצבעות יתירין שהן כ"ד אברין ובאשה יש ב' צירין וב' דלתות ומפתח הרי כ"ט אברין יותר הוסיפן על רמ"ח הרי רע"ז וד' הנותרין לא ידענא היכא מתרמי וכו' עכ"ל. הרי מבואר בפירש"י דהיתירין שבאשה עולים לרוב מנין. דהא מסיים בגמרא דכולן עולין למנין קכ"ה. ובאמת דברי רש"י תמוהים בזה דהדבר פשוט ומסתבר שאינם מצטרפין:

והנה אף לפי' רש"י עדיין יחסרו ד' כדמסיים רש"י וד' הנותרים לא ידענא. ולענ"ד על ארבעה לו אשיבנו. ובאמת גם הנך יתירין שבאשה ג"כ לא נחשוב לפי שהם אינם עולין למנין וכמ"ש. אך משכחת לה רפ"א עפ"י מה דמצינו במנחות (דף ל"ט ע"ב) האי גברא דאיתליד לי' ינוקא בתרין ראשין ושאל כמה צריך למיתב לכהן עיי"ש. והנה שם באהלות אמרינן שיש בראש ט' אברין וכשהי' תינוק זה ג"כ יתר באצבעותיו הרי יש בהן כ"ד אברין כמ"ש רש"י. ובראש העודף ט' הרי ל"ג ורמ"ח עולה רפ"א. ואף דמסקינן שם במנחות בהך דתרין ראשין דלא חיי מה בכך הא בנ"ד בעצמות המת איירי דמטמאין אפי' בנפל:

ויש להעיר עוד דמשמע מלשון הש"ס הנ"ל שגבול נתנו חכמים אל חסר ויתר היינו מן ר' עד רפ"א אברים. אבל פחות או יתר מכן אין הדין כך דאל"כ אמאי נחתי למנינא לימא סתם אחד חסר ואחד יתר הוא מטמא במנין קכ"ה עצמות וכולן עולין למנין. אך בדברי רבינו לא מבואר כלל הך מלתא ולא הזכיר האי שיעורא ר' ורפ"א וצ"ע בכל זה. וכן זה שביארתי דברי הגמ' הנ"ל ע"פ הך דמנחות בנולד בשני ראשין הנה רבינו לא הזכיר כלל לדינא דבכור הך דשני ראשין לפי שהוא רחוק המציאות שיהי' נולד חי. ולכן גם כאן לא הזכיר המנין רפ"א:

פרק עשירי הלכה ה'. החורש את הקבר בשדה שאינה שלו אינו עושה בית הפרס שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אפילו שותף או אריס אינו עושה בית הפרס. חרש קבר שלו ושל חבירו כאחד שלו עושה בית הפרס ושל חבירו אינו עושה בית הפרס. ע"כ:

(קו' הרלב"ח ותירוצו) וראיתי בשו"ת הרלב"ח (סי' ס"ח) שנשאל בזה האיך פסק רבינו כאן דאפילו שותף אינו יכול לאסור משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואלו בפ"ב מה' שחיטה כתב רבינו דאע"ג דאין אדם אוסר בהמת חבירו מ"מ בדאית לי' שותפות בגווה אוסרה. ותי' על זה דאע"ג דיש לו שותפות כיון דאפשר לחלקה כל זמן שלא נחלק שאינו שלו מיקרי. ובבהמת שותפות הואיל וא"א לחלק שלו מיקרי לאוסרה במעשיו. ודכוותי' אשכחן לענין יו"ט בבהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל שמותר לשחטה ביו"ט כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. פי' ואי אפשר למיפלגה מש"ה שם ישראל עלה אבל עיסה חציה של ישראל וחציה של נכרי אסור לאפותה משום דאפשר למיפלגה בלישה עכ"ל:

(תמיה עליו) ותמהתי מאד על תירוץ זה תינח בבהמת שותפות אבל מה יענה למאי דפסק רבינו הכי גם לענין מנסך יינו של חבירו דאין אדם אוסר דבש"ש אבל אם הי' לו שותפות אוסר. (ה' חובל ומזיק פ"ז ה"ו) והכי מבואר בסוגיא דרבוצה דאין חילוק בין. בהמה למנסך יין. והשתא אכתי תקשה ממנסך על נ"ד דבה"פ. דהא גם יין אפשר למיפלג כמו עיסה ובכל זה אוסר בדאית ליה שותפות בגוויה ואמאי לענין בה"פ אינו יכול לאסור אף כשהוא שותף:

(תי' ע"פ עומק ולענ"ד נראה לתרץ גוף הקושיא. דהנה לע הא דאמרינן סתם דביש לו שותפות יכול לאסור. מובן מעצמו דבאמת אינו אוסר רק החלק שלו ואת חלקו של חבירו אינו יכול לאסור אבל הוא נאסר ממילא משום תערובות דא"א לברר חלקו של חבירו בפ"ע ולכן הוא נלכד בע"כ ברשת האיסור ומה"ט בשוחט לע"ג ובמנסך אוסר הכל כשיש לו שותפות לפי שחלקו נאסר ואוסר ע"י תערובות גם את חלק חבירו ר"ל אע"פ שחלק חבירו עומד בהתירו מ"מ הא לא אפשר לבררו בפ"ע ונמצא שחלק שלו הנאסר הוא נועל דלת בפני חלק חבירו המותר וגורר אותו אחריו:

ואמנם לענין בית הפרס לא מצינן למימר הכי דאדרבה משום שחלק חבירו עומד בהתירו גם חלק שלו א"א להיות נאסר. וטעמא דמלתא דהנה אמרינן להלן (דין ז') שאין בית הפרס עושה בית הפרס ופי' רבינו בפי' המשנה וכן הכא. דהטעם לפי שלא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו:

ומפורש הדבר יותר לענין עפר בית הפרס ועפר ארץ העמים דמטמאין במגע ובמשא כשהיה כחותם המרצופין במקום אחד דוקא ואם לאו אינו מצטרף. וכתב רבינו גם בזה טעמו לפי שלא גזרו אלא על גוש כברייתו (לקמן פי"א ה"ג).והשתא נחזי אנן היכא שהשדה אינה שלו כולה רק יש לו שותפות בגוה. הרי כל מקצת ומקצת אפילו גרגיר חול קטן הרי הוא מעורב בחלק שלו ושל חבירו. והואיל שא"א לו לאסור כלל חלק חבירו איך יוכל האיסור להיות נתפס בחלקו. הא אין כאן גוש כברייתו. וכשניקח בידינו גוש כחותם המרצופין לא יהי' בו רק חלקו טמא. ובהכרח יצטרך להיות מצטרף עוד עם חלקו בגוש אחר. והרי אמרינן דע"י צירוף לא נטמא רק בעינן דוקא במקום אחד. ואף כשיהי' כאן לפנינו גוש אחד גדול ביותר אשר חלקו לבדו יהי' כשיעור חותם המרצופין מ"מ אי אפשר להיות טמא. דהרי חלקו אינו כברייתו רק הוא מפוזר ומעורב עם חלק חבירו המותר. ולכן אדרבה משום חלק חבירו אי אפשר גם חלקו להיות בית הפרס. כן נראה לענ"ד לתרץ עפ"י סברא נכונה. ובהלכות שחיטה שם דברתי עוד מהך סברא שכתבתי דשותף אינו אוסר רק חלקו:

והנה לענין כלאים מצינו ג"כ כה"ג. המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו מקדש גפנו ולא נתקדשה התבואה ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קידש (ה' כלאים פ"ה ה"ח) ושם לא נזכר ענין שותף מה דינו. ולפמ"ש התם שפיר יכול לאסור דדמי להשוחט בהמת שותפות לע"ג והמנסך יין שותפות. ורק גבי בית הפרס שאני וכמ"ש. ואין לדמות שוב גם