זכר ישעיהו (רמב"ם) מט

שהתנו זה עם זה שתקנה בקנין מעות. אמנם באמת מהתם לאו קושיא. דהנה הא דמהני קנין מעות בהתנה הוא רק לר"י דדבר תורה מעות קונות אבל לריש לקיש דסבר שאין לקנין מעות מקום כלל פשיטא דלא מהני תנאי ולעשות קנין חדש בדיבורי'. ועל כן שפיר פריך הש"ס והא מחסרא משיכה ולריש לקיש פריך. ואע"ג שהתוס' כתבו התם בע"ג דקושיית הש"ס הוא גם לר"י. מ"מ הא בלא"ה תירוצא דמלתא ע"כ אזיל רק אליבא דר"ל דסבר לעמיתך במשיכה הא לנכרי בכסף עיי"ש בתוס' וע"כ שפיר לדידי' לא מצי לתרץ בשהתנו:

ונשוב לדברינו. והנה אי נימא כשהתנה שפיר קונה מעות גרידא. לפ"ז נימא ג"כ אפילו בסתמא כשמשך אח"כ והוא עומד בדיבורו ואינו חפץ לחזור אז שפיר מתחיל הקנין למפרע משעת מתן מעות. והרי זה דומה ממש להא דאתנן אמו. אע"ג דלא מחייבינן לי' מ"מ אי' יהיב לה שם אתנן עליה הואיל שמחוייב לצי"ש. ה"נ כאן הרי הוא צריך לעמוד בדבורו וכשלא חזר לבסוף חזינן כאלו התנה שיועיל קנין מעות (ועי' מ"ש לעיל ריש ה' מכירה בכה"ג ויש לפלפל בזה ואכ"מ) וזה לדעתי ברור ומוכרע ושם בדיני קנינים פלפלנו עוד קצת בהא שהתנה לעשות קנין עיי"ש:

(עפ"י הנ"ל תי' ברור לקו' התו') ומעתה לדברינו אחר שזכינו לסברת רבא בהא דאתנן אסרה תורה וכו' אין צורך עוד להעמיד ברייתא דילן הא דבא עליה ואח"כ נתן לה. כגון דקאי הטלה בחצרה דאפילו בלא זה שפיר קנתה היא להטלה משעת ביאה שהוא במקום מעות. היכא שלא חזר, אח"כ ונתן לה הטלה. והא דמתרץ הש"ס דוקא כגון דקאי בחצרה היינו אליבא דריש לקיש וכמ"ש. דהוא סבר אין לקנין כסף שורש מן התורה ואינו קנין כלל ואיך שייך לומר לדידי' דקונה למפרע משעת מתן מעות. הא אין כאן קנין במה יקנה. אבל רבא איירי אף בדלא קאי בחצרה ומ"מ הרי אחר שבא עליה חשיב כקנין מעות וחייב לצי"ש וכשנותן לה קנתה למפרע טלה זה:

(תי' לקו' הקצה"ח על הר"ן) ולפי ביאורינו א"ש מה שנתפלא הקצה"ח על דברי הר"ן שכתב לתרץ קושיית התוס' גבי רבא איגנבי לי' דיכרי במחתרתא אהדרינהו לי' ולא קבל הואיל דנפק מפומי' דרב. והקשו התוס' הא מחוייבין לצי"ש כדאמר רבא אתנן אסרה וכו'. ותירץ הר"ן שאני אתנן שהוא מחוייב לעמוד בדבורו. אעפ"י שלא יתחייב מן הדין. אבל הני דיכרי קנוי לגמרי ביד הגנב. ותמה הקצוה"ח דאי נימא משום דמחוייב לעמוד בדבורו ונתן לה הוי אתנן. א"כ מאי פריך בע"ג וכי אמר טלה זה מאי הוי הא מחסרא משיכה. והא התם ג"כ מחוייב לעמוד בדבורו כיון שהבטיח לה וצ"ע עכת"ד. ובאמת לק"מ דרבא שפיר קאמר כיון דמחוייב לעמוד בדבורו לצי"ש הרי מתחיל הקנין משעת ביאה דהוי כמתן מעות. והלכך הוי אתנן. משא"כ התם במס' ע"ג דאליבי' דריש לקיש קאי דאין קנין לכסף כלל. מה בכך שמחוייב לעמוד בדיבורי' לצי"ש בנידון גוף התשלומין סוף סוף האיך חל איסור אתנן על טלה זה ובמה נתפס טלה זה באיסור אתנן בשעת ביאה ולא עדיף מעלה סתם. וכבר יישבנו בל"ז ג"כ לנכון דברי הר"ן אלו יעי' מ"ש בסוף ה' גניבה. היוצא מדברינו דלסברת רבא ולדידן דמעות קונות מן התורה שפיר הוי אתנן בטלה זה ונתן לה אח"כ אפילו בדלא קאי בחצירה:

ד ונסע הלאה לרגל הסוגיא אשר לפנינו. הנה שיטת הרשב"ם בב"ב בסוגיא דמדד ולא משך. דכל היכא שיש לאחד חפץ שלו מונח בפקדון ביד חבירו. אז נשאל גם מקום החפץ אל אותו חפץ. וקנה המפקיד מקומו. וכבר הרבו לפלפל בסברתו המהרי"ט והאחרונים. (קו' על הרשב"ם) ואמנם הקשו עליו מסוגיא דילן דפריך הש"ס והא מחסרא משיכה ומתרץ כגון דקאי בחצירה דקנתה להטלה בשעת מעשה. והשתא לדעת הרשב"ם הנ"ל מאי אהני לה חצירה הא כיון שהי' הטלה מקודם שם בתורת פקדון הרי קנוי מקום הטלה לבעל הטלה ומקומו מושאל לו למקום הטלה. והאיך מצי החצר שוב לזכות הטלה בשבילה. וזהו קושיא אלימתא להרשב"ם. ועי' קצה"ח ריש ה' מכירה:

(תי' מושכל עפ"י סברא חדשה) ונראה לענ"ד לתרץ בדרך מושכל. דהנה נתבאר בהרבה מקומות. דכל ממון שאינו של אדם רק דאי עבר ועבד איסורא אזי לא נקרא זה ממונו. כך כתבו התוס' בפ"ק דחולין (דף ד' ע"ב) גבי חליפי איסורי הנאה דאעפ"י שהם מותרין להמחליף מ"מ לא קשיא קושיות רש"י. א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח דאע"ג דאי עבר והחליף החליפין מותרין. בכל זה כיון דלכתחלה אסור לו לעשות כן תו לא מקרי זה ממון גמור. ולכן חשבינן חמץ בפסח לאינו בר דמים. עוד מצינו דומה לזה בב"ק פ"ק (דף י"ב ע"א) בבכור בחוץ לארץ בזמן שבהמ"ק הי' קיים מקרי ממון של בעלים לר' שמעון הואיל דלכתחלה אסור להביאם להקרבה. והכי אמרינן בב"ב (דף קנ"א) דספר תורה לאו נכסי' מקרי כיון דאסור למוכרו. ואע"ג דאם עבר ומכר פשיטא דהדמים מותרין. ובב"ק (דף מ') בהא דקאמר הש"ס הוי מעריקנא לי' לאגמא כתבו התוס' תימא מאי טענה היא זו א"כ הי' עושה שלא כדין וכו' עיי"ש. הרי כיון דלכתחלה אין לו לעשות כן תו לא נקרא זה זכותו. ועי' בתוס' בב"מ (דף ס"ב ע"א) ד"ה אעפ"י. שכתבו לענין מי שפרע דאמ"ג דלא משך אין זה ריבית כיון שאם בא מוכר לחזור קאי במי שפרע חשיב כנתיקרו ברשות לוקח עיי"ש וכן לענין לצאת ידי חובתו באתרוג של טבל ומע"ש אמרינן בפרק לולב הגזול דלא יצא הואיל דאינו נקרא לכם. ואע"ג דאם מכר טבל פשיטא דדמיו מותרין. ומכל הני מקומות מבואר דממון שאין בהם זכות לכתחלה לא נקרא ממונו של אדם:

איברא שיש לזה לכאורה קצת סתירה מהא דאמרינן במס' ב"ב (דף קל"ז ע"ב) אתרוג זה ואחריך לפלוני באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן. ולפי הס"ד יוצא בו לרשב"ג כיון דבידו למוכרו והוי לכם. עי' רשב"ם שם. ולסברתינו הנ"ל הלא קשה הא אף לרשב"ג הלא אינו רשאי לו למכור לכתחלה ונקר רשע ערום וא"כ לא נקרא לכם. וכן קשה דנכסים מועטין נקראו נכסי יורשין כיון דאם מכרו מכור (עי' ר"פ מי שמת וביבמות דף ס"ו) ואע"ג דלכתחלה נקרא רשע ערום כדאיתא בסוטה אך י"ל בהנך כיון דאם מכרו מכור הרי חזינן דעכ"פ יש לו זכות בזה בגוף הדבר. ונהי דאינו שלו לענין מכירה בכל זה כדידי' דמי וכגון הא דהמוכר עולתו לא עשה כלום (פסחים דף פ"ט ע"א). ומ"מ כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי (חולין דף מ' ע"א). האומנם דעדיין הא דרשב"ג סותר להך דאתרוג של טבל שכתבו התוס' דלא מקרי לכם אע"ג דפשיטא דאם מכרו מכור. אך יש לחלק דבטבל הרי אף שימכור אותו לאחר. הנה עדיין לא יהי' נקרא לכם אף ביד האחר. הרי דאתרוג זה אינו מקבל שמא דבעלים עלי' וכל היכא דאיתי' בא מצי להיות נקרא לכם. משא"כ התם גבי אחריך לפלוני ודוק. והכי משמע לישנא דנקיט הש"ס גבי מע"ש לפי שאין בה דין ממון ולא קאמר הואיל שאין לו (כלומר להבעלים) בה דין ממון. אלמא דהכוונה הוא הואיל שאין בעצם הדבר דין ממון לשום אדם. ואע"ג דע"י מכירה נהנין הבעלים ומתגלגל החפץ מרשות לרשות. ואין להאריך. עכ"פ מכל האמור לעיל סברא מוכרחת היא דלענין דיני ממונות לא נקרא ממונו של אדם רק היכא שהוא שלו לגמרי לכתחלה. אבל היכא שאינו משיג זכות זה רק אם ירצה ויעבור איסורא בדיעבד אז לא נקרא זה ממונו:

ומעתה נחזה אנן היכא שמכר אדם איזה חפץ לחבירו בקנין מעות גרידא לא מיבעי' לר' יוחנן דדבר תורה מעות קונות וקנין אלים הוא מה"ת. וקאי במי שפרע