זכר ישעיהו (רמב"ם) נ

כשחוזר. הנה אטפ"י שהלה עדיין לא משך פשיטא דלא נקרא עוד ממונו של זה המוכר. דהרי לכתחלה אין לו לחזור וקאי באבל (ובפרט לפמ"ש דקונה למפרע אח"כ כשמשך) אלא אפילו לריש לקיש דאין שורש לקנין כסף מן התורה. הרי מ"מ אף לדידי' קאי במי שפרע אם ירצה לחזור אחר מתן מעות. וע"כ תו לא נקרא החפץ הנמכר ממונו אף שעדיין לא הי' רק נתינת מעות. וכל זה נראה ברור ומוכרע:

ואחרי הצעה אמיתית ההיא שביררנו יתורץ על נכון מה דקשיא על הרשב"ם מסוגיא דילן. דהנה עיקר סברת הרשב"ם היא דכיון שהפקדון הוא ממונו של המפקיד לפיכך נשאל לו מקום הפקדון לצורך ממונו. ולפי זה שאני הכא בנ"ד גבי אתנן דהא משבא עליה דנחשב קנין מעות תו לא מצי לחזור. ולא נקרא עוד הטלה ממונו וכמ"ש. והואיל שהטלה יצא מכלל ממונו ממילא גם החצר מקום הטלה לא איתשל עוד לגבי' והדר רשות החצר למרא היינו אל הזונה ואז שוב תקנה היא את הטלה ע"י חצירה דמקום הטלה אינו נשאל לו רק כל עוד ששמו על הטלה אבל משפקע רשותו מהטלה ע"י קנין מעות שב רשותה לה ותקנה ע"י החצר ושפיר קאמר הש"ס:

ואל תשיבני האיך על ידי קנין מעות כזה קאי הוא במי שפרע והא קיי"ל דבמקח הנעשה באיסור לא קאי החוזר במי שפרע. והכא הרי המקח נעשה באיסור ע"י ביאה אסורה. זה אינו. דהא דליכא מי שפרע במקח הנעשה באיסור הוא רק היכא שהאיסור תלוי בקיום המקח כגון בנותן מעות על שער שבשוק. דשפיר איך כייפינן לי' את המוכר ע"י מי שפרע לקיים מקחו ולעשות באיסור. משא"כ היכא דהאיסור ליתא בהשבון אף אם יתבטל המקח כגון הכא דאיסורא דעביד עביד ע"כ בכה"ג שפיר קאי במש"פ. ודומה לזה אמרו בענין כל מלתא דארל"ת וכו' ואין להאריך וז"פ. ובע"כ נימא הכי דאל"כ יקשה איך משיכה קונה באתנן הא לאיסורא לא עבדי רבנן תקנתא. כדאמרינן בב"מ (דף צ"ו ע"ב) לענין בעל בנכסי אשתו מאן, למעול וכו' לאיסורא לא עבדי רבנן תקנתא. אע"כ נאמר כמ"ש דשאני הכא דלא יתוקן האיסור אף אם לא יקנה משא"כ התם דלא יהי' מעילה כשלא יקנה:

(ראיה לשיטת הרשב"ם) ה הנה העלינו לשיטת הרשב"ם מרשת קושיא עצומה ההיא ואמנם נוכל עוד להתגלגל על אופניו ולהביא לו ראיה מהכא קצת בדרך פלפול. דהנה הקשו בהא דקאמר הש"ס ואי בעית אימא בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצירה. משמע דבדיוקא נקיט השתא בזונה ישראלית דוקא כיון שכל קניתה עכשיו הוא רק ע"י החצר וזה לא שייך רק בישראלית אבל בנכרית ליכא קנין חצר. דחצר מטעם שליחות איתרבאי ואין שליחות לנכרי. והקשו אכתי לימא הש"ס סתמא ואבע"א כגון דקאי בחצירה ומיירי בין בישראלית ובין בנכרית ואי משום דאין שליחות ואין חצר לנכרי הא קיי"ל דלחומרא יש שליחות והכא לחומרא הוא. כדי דליחול עלי' איסור אתנן:

אמנם לשיטת הרשב"ם לק"מ. דהכא בנכרית שוב לא מצית אמרת דתקנה ע"י חצירה. דכאן שוב יש לדחות דהא מקום הטלה נשאל ג"כ לבעל הפקדון ואין לה חצר ותו ליכא למימר גם בזה כמ"ש דכיון דעביד קנין מעות וקאי במי שפרע אזלה רשותי' מהטלה והדר החצר. זה אינו. דהא מי שפרע ליכא רק בישראלית אבל בנכרית הרי קיי"ל הואיל דאינהו לא קיימו בדיבורייהו לית בהו מי שפרע וע"כ לא נפיק הטלה מרשותו ולא תוכל היא לקנות בחצרה ודוק:

הלכות מעשה הקרבנות פרק שלישי הלכה י"א. והוא שיסמוך בכל כחו וכן לקמן דין י"ג וצריך הסומך לסמוך בכל כחו. הכי מבואר ברפ"ג דזבחים כמ"ש הכ"מ. והנה בעיקרא דמלתא מקשה הגאון בעל טורי אבן במס' חגיגה פ"ב בהא דקאמר הש"ס. ש"מ סמיכה לאו בכל כחו בעינן דאס"ד דבעינן בכל כחו משום לעשות נחת רוח לנשים עבדינן עבודה בקדשים וכו'. הרי מבואר דבשביל הסמיכה בכל כחו עבדינן עבודה בקדשים. א"כ לילף הש"ס מהכא דאף במקדש עשה דוחה ל"ת ואמאי גמרינן בזבחים (דף צ"ו) דאין עשה דוחה ל"ת במקדש משבירת עצם לילף מכאן איפכא. ועיי"ש בט"א מאי דמתרץ בזה ואם אולי תירוצו בדרך נכון. אבל לענ"ד נראה לבאר הענין על בוריו וממילא תהי' מתורצת קושייתו:

(איסתפקתא והכרעתה) א ונברר תחלה ספק אחד מה דמסתפקא לי בגוף איסור עבודה בקדשים ומרבינן כל הקדשים מבכור דכתיב בי' להדיא לא תעבוד בבכור שורך וכו'. אי בעינן דוקא הנאה. היינו שיהנה מעבודתו דומיא דאיסור מעילה. או לא בעינן שיהנה רק גוף העבודה אסורה בכל גווני. ולכאורה יש להביא ראיה דא"צ שיהנה מדאיצטריך קרא מיותר לאסור עבודה בקדשים תיפוק לי' משום מעילה. אך ז"א דאצטריך לקדשים קלים דליתא בהו מעילה מחיים. וכן אצטריך לפסולי המוקדשין שנפדו דלית בהו מעילה ואעפ"כ אסורין בעבודה (עי' קידושין דף נ"ג ע"ב) ובאמת איסור עבודה נכתב רק בבכור שהוא קדשים קלים. איברא דמדברי התוס' דפסחים (דף מ"ז ע"א) ד"ה ומוקדשין מבואר דלא בעינן הנאה לאיסור עבודה. דכתבו דמש"ה לא חשיב במתני' דיש חורש וכו' ג"כ לאו דמעילה הואיל דמעילה בעי שיעור פרוטה מוכח מדבריהם דאיסור עבודה בקדשים שפיר חשיב. וע"כ משום דלא בעי הנאת פרוטה באיסור עבודה:

וראיתי לרבינו (בפ"א הל' מעילה) לענין גיזה שכתב יראה לי דאינו חייב עד שיגזוז מלא הסיט כפול שלא יהא זה חמור משבת. ולפ"ז ה"נ בעבודה נימא דבעינן דומיא דשבת דוקא. ולא יתחייב אא"כ נתן עליה משאוי ומחמר אחריה אבל ברכב או נשען עליה לא מקרי עבודה. דהחי נושא א"ע וכמו לענין שבת. וא"כ יקשה בדברי הש"ס דחגיגה הנ"ל דאמרי' דסמיכה בכל כחו מיקרי עבודה בקדשים. ואמאי הא חי נושא א"ע. ואין לדחוק ולפרש דפריך הא עביד עבודה מדרבנן. וכמו באיסור שבת דאיסור רכיבה ג"כ מדרבנן. ולא יסמוך שלא במקום מצוה כמו דדחינן לסמיכה ביו"ט מחמת שבות. אבל לעולם מדאורייתא ליכא איסור עבודה בסמיכה. ויתיישב בזה נמי קושיית הט"א הנ"ל. אבל הא ודאי ליתא דבשבת אסור רק משום שמא יחתוך זמורה בשבת. וגם בלא"ה לא מתיישב שפיר. וא"כ הדק"ל להרמב"ם אמאי מקרי סמיכה עבודה בקדשים. אמנם י"ל דהא דהרמב"ם השוה איסור גיזה למלאכת שבת. היינו דלא יהא זה חמור ממלאכת שבת. וכמו שביאר בעצמו. אבל באיסור עבודה הרי חזינן דחמור משבת. דבשבת ליכא רק איסור עשה דשביתת בהמתו. וכאן לוקה כשעובד בקדשים. הגם שיש לדחוק בזה ולחלק. אך באמת תימא אמאי לא יהיב רבינו איזה שיעור ג"כ לאיסור עבודה כמו שהמציא שיעור לאיסור גיזה:

והנה לענ"ד בגדר איסור עבודה בקדשים אנו אין לנו אלא לדמות לכיוצא בזה והוא מה שמצינו לגבי פרה אדומה דהעבודה פוסלת בה ושם מפורש מה הוא נקרא עבודה שתפסל בכך. וכמו כן נימא לענין איסור עבודה בקדשים:

וראיתי הדבר מפורש בתוספתא הביאה הר"ש פ"ב דפרה מ"ג וז"ל. כל עבודה שחייבין עליה במוקדשין פוסלת בפרה. ועי' ירושלמי רפ"ו דפסחים הובא בתוס' (שם דף ס"ו ע"ב) דלמד עבודה בקדשים מפרה. ו פרה מקדשים לעבודה. עיי"ש. אלא שאני תמה על התוספתא הנ"ל איך תלה תניא בדלא תניא. שהרי שיעור עבודה במוקדשין לא מצינו במשנה. ועכ"פ נוכיח מהכא דכמו בפרה בעינן דניחא לי' דוקא הא לא"ה לא מפסלה. ה"נ באיסור עבודה בקדשים צריך דוקא דניחא לי' והיינו דוקא דלימטי' ליה הנאה. ואעפ"כ עדיין אין זה סותר מה שהוכחתי