זכר ישעיהו (רמב"ם) מז

קודם למ"ד. ולפ"ז ה"נ בנ"ד אי מכאן ולהבא הוי מומא והוא מעל בפדיונו תוך הזמן. היינו שאכל הפדיון הרי זה נתאכלו המעות ולא הוי פדיון. דגם כאן אין בידו לפדותו עכשיו דמכאן ולהבא הוי מומא ועכשיו תוך הזמן עדיין תם הוא ודומה ממש לפדיון הבן. אבל אי ניזל לאידך גיסא ונאמר דלמפרע הוי מומא והוא נהנה תוך הזמן אעפ"י דבזה נתאכל המעות מ"מ חייל הפדיון לאחר זמן דשוב הרי זה דומה לקידושי אשה דהוי קידושין. כיון שהי' בידו לקדשה עכשיו. וגם כאן הרי אגלאי מלתא לאחר שנתיאשו מרפואתה דלמפרע לפדיון היתה עומדת דבעל מום היתה אז ושפיר הי' בידו אז לפדותה עכשיו. והואיל דמש"ה חייל הפדיון אח"כ כמו בקידושי אשה לאחר למ"ד יום. הרי הוא מועל תוך הזמן וכמ"ש. וזהו כוונת הש"ס ששאל ר' פנחס איבעי' זו לשמואל לשיטתי' דאיהו סבר בפדיון הבן נתאכלו המעות אינו פדוי דבעינן שיהי' בידו. ולעולם שפדה תוך הזמן שיתחיל הפדיון מן לאחר ימי הבדיקה ואפשר לכוון כל זה בפי' רש"י. ואמנם רבינו לא פסק גבי פדיון הבן כשמואל אלמא דלא ס"ל האי חילוקא בין היכא שבידו עכשיו וכו' ולפ"ז לא מצי למנקיט הנ"מ כדאמרינן בש"ס אליבא דשמואל לכן נקיט הוא בפודה מעכשיו והנ"מ אי חייל הפדיון וכמו שכתבתי:

(בירור יותר הצעה הנ"ל)ואם יתעקש אדם לחלוק על הצעה זו אשר שמתי ליסוד ויאמר מצד הסברא דהיכא שהקדיש חפץ על לאחר למ"ד יום אין בו מעילה תוך למ"ד דעדיין לא תפיס ההקדש הנה התשובה בצדה דמצינו כה"ג בפרק כל שעה גבי חמץ של הקדש במועד דלת"ק מעל. ואמרינן התם לחד אוקימתא דכ"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. והכא בדבר הגורם לממון קא מיפלגי. דת"ק סבר כממון דמי והואיל דלאחר הפסח שרי בהנאה מעל עכשיו אף דאכתי לאו ממון הקדש הוא. עיי"ש. ולפ"ז ה"נ בנ"ד עכ"פ לא נפיק זה מכלל גורם לממון דהא לאחר למ"ד יהיה ממון הקדש:

והכא מסתבר עוד טפי דגם השתא בר ממון הוא משא"כ התם בחמץ בפסח ואין להאריך. ולא נעלם ממני שיש לטוען לטעון דמ"מ כיון שההקדש חל רק מן אחר למ"ד יום אין בו מעילה השתא. והתם בחמץ הקדש שאני דמ"מ השתא הקדש הוא ורק מטעם גורם לממון חשיב ממון. משא"כ היכא שהקדיש מפורש שיחול ההקדש רק מן לאחר למ"ד יום שפיר אפשר דמקודם לאו בר מעילה הוא כלל. וקצת ראיה מהא דמצינו דהאומר דמי פרה זו שלמים ולאחר למ"ד יום עולה או איפכא דבריו קיימים (סוגיא דבר פדא שם) ואע"ג דכי מכר אותה תוך למ"ד יום עוקר בזה קדושת עולה שתחול לאחר למ"ד יום. ומה לי אם הוא מוכרה לצורך שלמים או לצורך חולין. אלא ודאי דקודם חלות אותה קדושה של אחר למ"ד יום אינה גורמת למפרע מהשתא איסור מעילה:

ואמנם גם אי יהיבנא זאת דבכה"ג אין בה מעילה עכשיו הנה אודי לי מיהת דזהו רק במקדיש סתם כיון שאומר ה"ז הקדש לאחר למ"ד יום שפיר אפשר דמוקדם לזה לא מעל. אבל בפודה דבר מן ההקדש ואומר שהפדיון יחול לאחר למ"ד. בכה"ג בודאי דבריו קיימים דמה"ת איזה מגרעת בפדיון כזה. ואעפ"י שהפדיון אינו חל רק לאחר ל"י, מ"מ בר מעילה הוא מעכשיו דהרי זה דומה ממש למקדש אשה שתתקדש לאחר ל"י דאמרינן אעפ"י שנתאכלו המעות תוך הזמן ברשותא דידה נתאכלו. ה"נ תוך הזמן ברשות הקדש נתאכלו. וכשם דהתם בקידושין אם בא אחר וגזל המעות קידושין מקרי בודאי גזל דידה. ה"נ הכא כל הנהנה בתוך הזמן מפדיון זה הרי הוא נהנה משל הקדש. ותדע דהגע בעצמך הרי כשהוא פודה בכה"ג דבר מן ההקדש היינו שאומר ה"ז מחולל על מעות חולין זה לאל"י הנה הפדיון מתקיים לאחר ל"י אף אם נתאכלו תוך ל"י וכמו בקידושי אשה. ואי נימא דבתוך הזמן איסור הקדש במעות אלו נמצא שנתרוקנו נכסי הקדש בכדי ויכול אדם בכה"ג להפקיע כל חפצי שמים שהן בר חילול ויאחז בזה וגם בזה. מתחלה יפדה כה"ג ואח"כ תיכף יאכל הלה וחדי וישלח ידו במעות הפדיון. ודברים כאלו מרפסין איגרי. ועי' בכורות (דף כ"ה) וליעבד כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה וכו' אימר דאמר שמואל בדיעבד וכו' וכן עוד במקדיש נכסיו (ערכין דף כ"ג) דמצי להפקיע ע"י שאלה עיי"ש. ועוד בכ"מ ולא מצינו שיפדה כה"ג. ובמקדיש ומעריך בזה"ז דאמרינן (ר"פ מעשר בהמה) ירקבו או יוליך לים המלח ואמאי לא תקנו שיפדה כה"ג על לאחר ל"י ואח"כ יאכל תיכף מעות הפדיון א"ו דיש מעילה בפדיון זה אף תוך הזמן. ודוחק לחלק דזהו רק בכלל לא נהנין ולא מועלין דמנ"ל למצוא פשר דבר:

ואחר שבררנו והוכחנו כל זאת דבפדיון כזה איכא מעילה מהשתא הנה ניתן תבלין בטעמים אלו שהעליתי פלפלא חריפתא בביאור כוונת הגמרא דילן מאי דמסתפק לי' לרב פנחס אחוה דמר שמואל אי למפרע הוי מומא או מכאן ולהבא וכמ"ש. והשתא מובן מאד למה נקיט הנ"מ לענין הפדיון ולא אם מעל בהקרבן עצמו. והיינו דבקרבן עצמו לעולם אסור לכתחלה למעול דשמא יתרפא ונמצא דהפדיון לא חל והרי הוא בקדושתו. אבל בהפדיון שפיר יש ספק דאם מכאן ולהבא הוי מומא הרי לא חל הפדיון כלל הואיל שלא הי' בידו לפדותו מעכשיו וכמ"ש ונמצא שהפדיון חולין הוא ודוק:

פרק רביעי הלכה ח'. איזהו אתנן וכו' אחד זונה נכרית או ישראלית שהיא ערוה עליו וכו' והזכור אתננו אסור וכו' וכו' בא עליה ולא נתן לה ולאח"ז נתן לה אפילו אחר כמה שנים ה"ז אתנן. בד"א בנכרית שאמר לה בטלה זה שא"צ משיכה או בישראלית שהי' הטלה בחצרה אבל וכו' ע"כ. מקור הדברים ידוע מסוגי' דתמורה. ולפי שיש לי איזה דברים נכונים בס"ד בהאי סוגיא אמרתי להאריך קצת בביאור הענינים עפ"י עומק הסברא והפלפול:

(חקירה בשיטת רבינו) א בפרק מרובה קאמר רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. אע"ג דאי תבעה לי' קמן בדינא לא אמרינן זיל הב לה כיון דכי יהיב לה הוי אתנן וכו'. והנה דעת רבינו לא מבואר בזה אי סבר להך סברא דאפילו בא על אמו. ולכאורה יש להוכיח מדקאמר או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי לאוין. הרי דמאי דנקיט תחלה שהיא ערוה חמור מחייבי לאוין. וע"כ בחייבי מיתות ב"ד. אך ז"א דשמא כוונתו לחייבי כריתות:

ומזה אין ראי' לחייבי מיתות ב"ד. דשאני חייבי כריתות דאם לא התרו בו שפיר משלם ממון. ואמרינן לי' זיל שלים גם בכל מקום. כמו שפסק בה' נערה פ"ב. אבל דלמא לעולם חייבי מיתות ב"ד דפטירי מתשלומין אף בלא אתרו בי' שמא אה"נ דלא הוי אתנן. ולכאורה יש להוכיח עוד מהא דפסק אתנן זכור אסור. הרי אע"ג דחייב מיתה מ"מ אתננו אסור. אמנם עדיין גם בהא איכא למדחי. דשמא איירי כגון דאחר יהיב האי אתנן להנרבע ואמר לי' הא לך אתנן ע"מ שתהי' נרבע לפלוני. וכה"ג כתבו התוס' בב"ק שם שהקשו מנ"ל לרבא הא והוכיחו משום דעיקר אתנן בעריות כתיב ובחייבי כריתות משתעי:

וכתבו אח"כ וא"ת דלמא כי אסר הכתוב אתנן כגון שאמר לי' אדם אחר הא לך טלה זה והבעלי לבנך דבהאי לא מחייב מיתה. ושייך אתנן כה"ג. כדתנן האומר הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי עכ"ל. וה"נ נוכל לפרש הכי באתנן זכר. וגם מה שכתבו התוס' דסתם קרא איירי בערוה ח"כ ושהבועל הוא הנותן. הנה אכתי קשה דלמא דוקא ח"כ ובלא אתרו אותו אבל לא חייבי מב"ד וכמ"ש. וראיתי שהרגיש בזה אבי זקני הגאון בעל פני יהושע שם בב"ק:

איברא דבגוף דברי התוס' הללו שכתבו דמצינו לאוקמי. אתנן בח"כ כגון שאיש אחר נתן לה וכמו ששנינו