זכר ישעיהו (רמב"ם) מו

מאותו פדיון ה"ז ספק וכו' והי' משמע ממילא בין קודם שנתיאש מרפואתה בין אח"כ:

ולברר הענין יש לחקור בענין פדיון בקרבן היכא שפודהו כשהוא תמים שיהי' חל החילול לכשיפול בו מום מאי. הנה כה"ג מצינו בפדיון הבן. הפודה תוך למ"ד אם אומר מעכשיו לכ"ע אינו פדוי. ועל לאחר למ"ד יום ואיתנייהו למעות לכ"ע פדוי. רק בנתאכלו המעות סבר רב בנו פדוי. ושמואל אמר אינו פדוי. דלא דמי לקידושין בכה"ג דהכא לאו בידו לפדותו עכשיו עיי"ש (בכורות דף מ"ט ע"ב) ולפ"ז נימא הכי גם בפודה קרבן תמים לכשיפול בו מום. ומעתה נחזה אנן בנ"ד איך הי' פודה זה הקרבן קודם שנתיאשו מרפואתה. אי אמר מעכשיו יהי' פדוי. הרי יש ספק אי חל כלל החילול:

דאי מכאן ולהבא הוי מומא הרי עדיין תמים הי' בשעת הפדיון ולא חל הפדיון וחולין הוא אף לאח"כ. ויקשה לפירש"י שכתב דוקא בנהנה בהפדיון תוך הזמן. ואי דלא אמר מעכשיו רק עביד החילול שיחול לאחר הזמן שיתיאש מרפואתה א"כ אף אם למפרע הוי מומא. מ"מ הפדיון אינו קדוש רק משעה שנתיאשו וכו'. ואם נהנה תוך זמן זה לא מעל וליכא שום נ"מ אם למפרע הוי מומא או מכאן ולהבא. הרי יקשה לפירש"י מאיזה צד אתה בא לעשות הנ"מ. איברא דמצינו למידחק לפירש"י כגון שהי' פודה בסתם ואמר יהא מחולל משעה שיהי' בו מום קבוע דבכה"ג החילול ממילא תופס אם מכאן ולהבא הוי מומא נמצא הוא מחולל מן הוא והלאה. ואם למפרע הוי מום נמצא הוא מחולל תיכף ושפיר המועל תוך זמן זה הוא ספק מועל. אך גם בזה עדיין יש לפקפק. דהא אף אם למפרע הוי מומא מ"מ הרי לא נתגלה זה רק בעת שנתיאשו לרפאותה. אז אגלאי מלתא למפרע שהי' בעל מום בעת הפדיון. וא"כ הרי זה תלוי בדיני ברירה אי ס"ל דיש ברירה. וכל כי האי מלתא הו"ל להשואל לפרש דבריו ודוק:

הלכך ניחא לי' לרבינו לפרש כפשוטו בפודה תוך הזמן ואמר מעכשיו. והספק הוא באמת אי חל הפדיון לגמרי או לא. דאם למפרע הוי מומא הוי פדיון. ואי מכאן ולהבא אין זה פדיון כלל והוי חולין דהרי זה דומה לפודה בנו תוך למ"ד ואמר מעכשיו דאינו פדוי. אך עדיין פש גבן לברורי אמאי אינו ספק מועל אם נהנה תוך הזמן. דמלשון רבינו מוכח דרק בנהנה לאחר שנתיאש מרפואתה הוי ספק מועל. ונראה לענ"ד להמציא דאף אם למפרע הוי מומא מ"מ תוך הזמן אינו מועל אף דאגלאי מלתא דהפדיון הי' קדוש מ"מ אינו מועל. וטעמא דמלתא דמצינו בחיוב קרבן דבעינן דוקא שיהי' שב מידיעתו אלו הי' יודע שהוא איסור ומהאי טעמא באכל כזית קטן חלב בשוגג אינו מביא קרבן אף אלו אח"כ אתו ב"ד ואמרו דשיעור כזית הוא כזית קטן. מ"מ הרי בשעה שאכל אף אם הי' יודע שהוא חלב לא הי' שב מידיעתו. דאיהו הי' סבר שאין זה כשיעור שיתחייב (עי' יומא דף פ' ע"א). ולפ"ז ה"נ בנ"ד הרי תוך הזמן קודם דאגלאי מלתא דהוי מום לא הי' שב מידיעתו אף אלו הי' יודע שהוא פדיון הקרבן דשמא יתרפא המום ונמצא פדיון זה חולין:

ברם כד דייקינן שפיר נכון יותר לפרש כוונה אחרת בלשון רבינו דגם הוא איירי אף כגון שנהנה תוך הזמן שנתיאשו מרפואתה. ומה שכתב אחר שנתיאשו מרפואתה קאי אלמטה מיני' והכי פירושו. לפיכך הפודה אותה קודם שנתיאשו מרפואתה ונהנה באותו פדיון (כלומר בין תיכף בתוך הזמן בין לאחר הזמן אז הדין הוא אשר) אחר שנתיאשו מרפואתה הרי זה ספק מועל. כלומר היכא שנהנה תוך הזמן הוא ספק מועל. רק אחר דחזינן שהוא מום קבוע שנתיאשו מרפואתה אז למפרע הוא ספק מועל. דאם נתרפאה אח"כ הרי אגלאי מלתא דלאו פדיון הוא כלל ואינו מועל ודאי. כן נ"ל ברור בכוונת רבינו. ודבריו עם פירש"י עולים בקנה אחד לענין אם נהנה תוך הזמן:

אבל אי נהנה לאחר שנתיאשו מרפואתה נראה מפירש"י דאז ודאי מועל. ולפי סתימת לשון רבינו נראה דסבר דאפילו לאחר שנתיאשו וכו' הוא רק ספק מועל. ולפ"ז בע"כ הוא מפרש כגון דאמר מעכשיו וכמ"ש דאז אי למפרע הוי מומא מועל אפילו תוך הזמן. ולפ"ז בע"כ לית לי' הך סברא דשב מידיעתו שכתבתי לעיל. דאפשר לא בעינן שב מידיעתו לענין קרבן מעילה רק בחטאות. והארכנו בזה במק"א. עימ"ש ה' מעילה מזה:

נמצא דלדעת רבינו כוונת הש"ס הוא סתמא נ"מ למימעל בפדיונו. דאי מכאן ולהבא הוי מומא אינו מועל בין בנהנה תוך הזמן בין אח"כ דכיון דאאר מעכשיו לא תפיס פדיונו. ואי למפרע הוי מומא מועל בין בנהנה תוך הזמן בין אח"כ. והא דלא קאמר הש"ס סתם נ"מ בפודה תוך הזמן אי תפיס פדיונו. אפשר לומר כיון דבתוך הזמן עכ"פ מום עובר הוי. נהי דמום עובר אינו נפדה אולי סובר דאם פדאו הפדיון תופס לענין דלא נהנין בהפדיון וגם אין מועלין בו. וזה עדיין צ"ע:

איברא דהגמרא הוי מצי למנקיט עוד כמה נ"מ. כגון אם היתה בהמה זו חולין והקדישה קודם שנתיאשו מרפואתה אם אח"כ למפרע הוי מומא לוקה משום מקדיש בעל מום למזבח. אך בזה י"ל דאפילו בכה"ג לא מילקי דעכ"פ הוי התראת ספק. גם מצינו נ"מ בכה"ג אי חשיבה קדים הקדשן למומן דקיי"ל אף בהקדיש מום עובר ואח"כ נפל בו מום קבוע חשיב קדים הקדישו למומו. ואי למפרע הוי מומא חשיב קדים מומו להקדישו. אך אולי לא ניחא להש"ס למנקיט נ"מ כזו שהיא רק בדיעבד דלכתחלה אסור להקדיש אפילו מום עובר. גם הוי מצי למימר נ"מ בגוף הקרבן אי מועל בי' דאי למפרע הוי מומא הרי חייל הפדיון ולא מעל בגוף הקרבן שכבר נעשית חולין. ואי מכאן ולהבא מעל בהקרבן. ואמנם גם בזה י"ל דלא ניחא לי' להש"ס למנקיט נ"מ שהיא רק בדיעבד דהנה בגוף הקרבן אסור ליהנות אף אי למפרע הוי מומא. דהא השתא בתוך הזמן אכתי לא ידעינן סוף דבר אם תועיל לה הרפואה או לא. דשמא תתרפא ונמצא שהיא קרבן גמור. משא"כ בפדיונו אי מכאן ולהבא הוי מומא שפיר הוא מצי אף לכתחלה ליהנות בהפדיון ודוק:

והא מלתא ברירא לן דכשם שהנהנה מהפדיון הוא ספק מועל. כך הנהנה מגוף הקרבן הוא ג"כ ספק מועל. וכמ"ש. אך נראה להמציא דאע"ג דקיי"ל מעילות מצטרפות לשוה פרוטה. מ"מ אי נהנה חצי פרוטה מהקרבן וחצי פרוטה מהפדיון בכה"ג ודאי לא חל עליו קרבן מעילה. דממ"נ חד מינייהו לאו בר מעילה הוא דהוי תרתי דסתרי:

(דבר חריף בביאור דברי הגמרא)והנה כל זאת שהארכנו לברר וללבן הלכה זו אף אם אולי אין הדברים מכוונים בכוונת רבינו ופירש"י מ"מ רווחא שמעתתא לברר הדין בפודה מעכשיו או לאח"ז. ולסיומא דמלתא אמינא פלפלא חריפתא בביאור דברי הש"ס הנני אומר בתחלה דמצינו למימר במקדיש דבר מהיום ולאחר למ"ד יום אף בדלא אמר מעכשיו אם נהנה תוך למ"ד מעל. ואף לשיטת הפוסקים הסוברים דמצי לחזור (עי' ר"ן נדרים בסוגיא דבר פדא) מ"מ אם לא חזר מעל. דכשם דאמרינן בקידושי אשה כה"ג האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר למ"ד יום ונתאכלו המעות מקודשת לכ"ע דהני זוזי לא לפקדון דמי דפקדון ברשותא דמרא קא מתאכל. והני ברשותא דידה קמתאכלו (כן הוא לשון הש"ס ר"פ האומר). ה"נ בהקדש נימא ברשות הקדש קמתאכל אע"ג דאכתי לא חל ההקדש מ"מ אחר שעברו הלמ"ד יום תפיס שם הקדש ונמצא ברשות הקדש מתאכל. ודומה ממש להא דקידושי אשה:

ואחר הצעה זו נחזה אנן בנ"ד היכא שפדאה קודם שנתיאשו מרפואתה ואמר שיחול הפדיון לאחר גמר ימי הנסיון ולא אמר מעכשיו. והנה שמואל סבר גבי פדיון בלא אמר מעכשיו ונתאכלו המעות אין בנו פדוי. דלא דמי לקידושי אשה:

דהתם בידו לקדשה עכשיו. ופדיון הבן אין בידו לפדות עכשיו