זכר ישעיהו (רמב"ם) מה

והכבוש לבד הוא הי' השטר קנין כי רבים לחמו וילכדו למו כמשפטם אז מגוי אל גוי. ועל כן כאשר ירדנו פלאים ונפלה העטרה. וגם האדמה אשר תחתיה נפלה בידי אויב אשר גבר. הנה בטל הכבוש ונקרע השטר קנין. ולכן פרחה קדושתה לפי שאינה ארץ ישראל בעת ההיא. ואחרי כן אולם בעליות עזרא וכל קדושיו עמו. לא לקח ארצם בחרב ובחנית ולא קדשה בכבוש אלא בחזקה. עפ"י כח הקנין מאת המלך כורש אשר מצא חן בעיניו. ויתן לבני ישראל ערים לשבת. וכאשר יתן איש לעמיתו חלקת שדהו. על כן שוב יהיו כל המקומות האל כנכסי יחיד אשר יעמדו ביד הקונה לצמיתות. ולא יירא בהמיר ארץ מלכיה ושריה. לכן הלא בצדק נאמר. כל המקודש ע"י עזרא הוא מקודש עד היום:

עתה שים נא עיניך בדברי רבינו. והכר דבר אמת בנקודה נפלאה ההיא. אשר הערנו בהרחב הדבור. ויהי נועם חכמתו עלינו:

הלכות כלי המקדש פרק שמיני הלכה י"ג. תכלת האמורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע וכו'. יש להסתפק ברחל בת עז אם צמרו כשר לתכלת של בגדי כהונה. ואציע הענין מה שיש להוכיח זה מדברי הגמרא:

אמרינן בבכורות (דף י"ז ע"א) הכל מודים ברחל בת עז שצמרו אין לוקין עליו משום כלאים. שנאמר צמר ופשתים. מה פשתים שלא נשתנו אף צמר שלא נשתנה וכו'. ר"פ אמר צמרו פסול לתכלת. שנאמר לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מה פשתן שלא נשתנו וכו'. רנב"י אמר אין צמרו מטמא בנגעים שנאמר בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים וכו'. ורבינו הזכיר כל השלשה דינים אלו במקומותם למושבותם:

והא דפסול לתכלת הזכיר בפ"ב מה' ציצית. כדמשמע סתמא דגמרא דבתכלת של ציצית איירי. דדריש מסמוכים של גדילים תעשה לך. והא דנקיט הש"ס לשון תכלת ולא נאמר צמרו פסול לציצית אין זה קשה כ"כ. דמצינו כמה פעמים דהש"ס קרי סתם להציצית בשם תכלת כמו שהעירו הקדמונים שם בה' ציצית. ורבינו בה' ציצית שם לא נקיט עוד לישנא דגמרא תכלת רק כתב פסול לציצית וה"א דבכל ענין פסול לציצית ואפילו במינו אינו פוטר לזה נאמר רק לתכלת דלא גרע כחו רק מתורת צמר. אבל במינו פוטר. וכמ"ש הכ"מ שם בה' ציצית:

ואמנם אי צמרו פסול גם לתכלת דבגדי כהונה זה לא ביאר רבינו כלל. ומדברי התוס' דבכורות התם ד"ה ולית לי' משמע דצמרו של עז בת רחל פסול גם לבגדי כהונה ולא קרינן בי' לעמוד לשרת עיי"ש. אך אין מזה ראיה לנ"ד דאפשר רק צמר של עז בת רחל פסול לפי שהוא צמר עזים דלאו בר חימום הוא ולא קרוי צמר דכתיב ומגז כבשי יתחמם. אבל איפכא היינו רחל בת עז אפשר דצמר מעליא הוא לענין בגדי כהונה. אך לפי הסברא הנכונה ממשמעות הגמרא דממעט צמר זה מכלאים ומציצית ומטומאה משמע דלאו צמר הוא כלל. וכ"כ הכ"מ בה' ציצית שם דפסול לציצית דלאו צמר נקרא. ויש להוכיח דפסול הוא גם לבגדי כהונה מדאמרינן בכמה מקומות בגמרא דכהנים אשתרי כלאים לגבייהו באבנט שלהם שהי' בו.. תכלת ושש. והשתא יקשה מאי ראיה דלמא הך תכלת דידהו הי' נצרך להיות מן רחל בת עז דוקא דאין לוקין על צמרו משום כלאים. אלא ודאי שהוא פסול גם לתכלת של בגדי כהונה. וזה לענ"ד ראיה מוכרחת. ולבד זה גם סתם משמעות דברי הגמרא הכי הוא כמ"ש. ורבינו לא ביאר זה כאן דאפשר דסמך על מה שכתב שם בה' ציצית וכמ"ש המ"ל לענין צביעה בחלזון:

ועפ"י דרכינו זה אתי שפיר מה שהקשה לי חכם אחד בסוגיא דידן דדרשינן שצמרו פסול לתכלת מדכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מה פשתן שלא נשתנו וכו'. א"כ איך אמרינן בפ"ק דיבמות דהך צמר ופשתים לתנא דבי ר' ישמעאל מופנה למידרש מיני' ע"י סמוכין למישרי כלאים בציצית. והלא צריכין הך צמר לדינא דילן מה פשתים שלא נשתנו וכו'. ונ"ל דלא קשה מידי דהנה לתנא דבי רבי ישמעאל דסבר כיון שפרט לך הכתוב במקום אחר גבי נגעים דסתם בגדים צמר ופשתים ממילא ידעינן גם לענין כלאים דאין לוקין על צמרו אף אי לא הוי כתיב בי' צמר ופשתים. דידעינן זה מנגעים דצמר זה גם בנגעים אינו מטמא כדמסיק הש"ס להלן. וע"כ מאי דכתיב בכלאים צמר ופשתים הוא מופנה למידרש מיני' סמוכים דצמרו ג"כ פסול לתכלת דציצית. ואע"ג דהוא מופנה למישרי כלאים בציצית הנה ממילא הא בהא תליא. וכשאנו יודעין דכלאים בציצית שרי ממילא נדע דצמרו פסול לציצית דאי כשר הוא א"כ אמאי אשתרי כלאים בציצית. הא אפשר לקיים שניהם ע"י צמר כזה של רחל בת עז:

שם בהלכה ותולעת שני הוא הצמר הצבוע בתולעת. ובפ"ג מה' פרה אדומה לענין שני תולעת ביאר יותר וכתב. והתולעת הוא הגרגרים האדומים ביותר וכו'. ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהם וכו'. ותמיהני שלא ביאר רבינו דבעינן דוקא מן התולע שבהרים כמפורש בתוספתא פ"ט דמנחות. ואם הביאה ממקום אחר פסולה עיי"ש. ועי' ה' טומאת צרעת פי"א ה"א. ושני תולעת משקלו שקל ואם טעמו פסלו כצביעת התכלת. עכ"ל. וכוונתו לצביעת התכלת דציצית עיי"ש ה' ציצית פ"ב ה"ג. וצ"ע אם גם תולעת שני לבגדי כהונה אם טעמו פסלו וגם לענין תולעת שני בפרה אדומה לא נזכר אם טעמו פסלו. ובפרק התכלת (דף מ"ב ע"ב) דרשינן בגמרא מין תולעת שני אפי' מראה שני שבה כשר. עיי"ש בפי' רש"י. דדריש שני לשון שני. ונהי דאנן לא גמרינן מזה לתכלת דטועמו פסלו. עכ"פ בתולעת שני גופי' אפשר מראה שני שבה כשר. וצ"ע בכל זה:

הלכות איסורי מזבח סוף פ"ב. יש בדבר ספק אם למפרע היא' בעלת מום קבוע מעת שבא לה המום או מעת שנתיאשו מרפואתה לפיכך הפודה אותה קודם שנתייאשו מרפואתה ונהנה באותו פדיון אחר שנתיאשו מרפואתה הרי זה ספק מועל ואינו מביא קרבן מעילה. ע"כ. ומהצורך לברר הך מלתא אחר העיון הנכון:

(עומק פשט הגמ' לפרש"י ולרבינו) הכי אמרינן בבכורות (דף ל"ט ע"א) בעי מיני' פנחס משמואל אכל ולא איתסי למפרע הוי מומא או מכאן ולהבא. למאי נ"מ למימעל בפדיונו. אי אמרת למפרע הוי מומא מעיל. ואי מכאן ולהבא הוי מומא לא מעיל. קרי עלי' שמואל פסחים בזזו בז. ופירש"י למימעל בפדיונו וכו' קדשים שעיניהם מנטפות והפריש מיד פדיונן ואמר הרי הן מחוללות על מעות הללו. ואח"כ בדקום וקודם שתכלה זמן בדיקתן ג' חדשים נהנה מן הפדיון אי אמרת למפרע הוי מומא אשתכח דחילול הוי חילול ופדיונו קדוש ומביאין קרבן מעילה עכ"ל רש"י. והנה הוא פי' דהאיבעי היכא שנהנה מהפדיון בתוך הזמן. אבל אי נהנה לאחר הג' חדשים כשנתגלה, שהוא מום אז בודאי מועל בהפדיון דאף דמכאן ולהבא הוי מומא הרי החילול חל עכ"פ מכאן ולהבא ומועלין בו. אבל, מדברי רבינו למידין דאזיל בתר איפכא שכתב לפיכך וכו' ונהנה מאותו פדיון אחר שנתיאשו מרפואתה וכו'. הרי שפי' דאם מכאן ולהבא הוי מומא אף אחר שנתיאשו מרפואתה לא חל הפדיון ואינו מועל בו. ויש להבין טעם הדבר אמאי לא חל הפדיון עכ"פ מכאן ואילך. וכן יש להסתפק בדעת רבינו בנהנה מהפדיון תוך הזמן הזה אם יש ג"כ ספק מעילה. או דלמא דבכה"ג בודאי לא מעל אף אם למפרע הוי מומא. והמשך לשון רבינו נראה דבכה"ג ודאי לא מעל. מדלא כתב סתם ונהנה