זכר ישעיהו (רמב"ם) מד

(דבר חידוד) וכגון דא בעינא למימר לחדד לב התלמידים. הנה בפ"ק דר"ה (דף ט') מסיק הש"ס דשלשתן מעכבין ביובל. היינו תקיעת שופר ושילוח עבדים והחזרת שדה לבעליהן. היינו שאם לא נזדמן שופר. או לא הי' עבד ושדה נמכרת כלל. אין קדושת היובל חל. עיי"ש. ומעתה אלו לא היתה כלל שדה מכורה לקיים בה מצות החזרת שדה. ובא אחד ומכר שדהו לחבירו ביובל היכא לדיינו דייני להאי דינא. ובזה הוא דפליגי רב ושמואל. דלרב השדה מכורה ויוצאת ועי"ז גופא יחול קדושת היובל שכבר נתקיים החזרת שדה לבעליה. אבל לשמואל אינה מכורה כל עיקר. ולא נתקיים החזרת שדה וע"כ לא חל קדושת היובל. ואע"ג דנוכל א"כ למימר שוב חזר הדין דאם אין כאן קדושת היובל אמאי לא תהא מכורה לשמואל הנה מ"מ לקל וחומר דידי' איכא. ומה מכורה כבר יוצאה וכו'. וע"כ סבר שמואל דא"א כלל שתתקיים מכירת שדה ביובל בשום פנים. וכאן אם נימא דהוי מכורה שוב יתקיים היובל והוי שני הפכים. יובל ומכירת שדה. גם הא אין סברא לומר דאפילו לשמואל דאינה מכורה כיון דרק מכח דין יובל אינה מכורה א"כ להוי הא גופא כשמיטת קרקעות ויתקדש היובל עי"ז. הנה זה לא מסתבר כיון דלעיכובא הוא דבעינן דוקא לקיים החזרת שדה לבעליה והיינו דוקא מיד הלוקח המחזיק ליד הבעלים:

הלכות בית הבחירה סוף פרק ששי. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא. ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קידשה לעתיד לבא. לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה. והרי הוא אומר והשימותי את מקדשיכם. אמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדין. אבל חיוב הארץ בשביעית ומעשרות אינה אלא מפני שהוא כבוש רבים. וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל:

וכיון שעלה עזרא וקידשה לא קידשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום ואעפ"י שנלקחה הארץ ממנו וחייב במעשרות ובשביעית עכ"ל רבינו. והראב"ד השיג עליו וסובר איפכא דמקדש וירושלים אינם קדושים לעתיד לבא. ולפיכך הנכנס עתה במקום המקדש אינו חייב כרת. וסיים על זה. כך נגלה לי מסוד ד' ליראיו. ואם קבלה היא נקבל. ואמנם הכסף משנה נתפלא על דברי רבינו וכתב ואיני יודע מה כח חזקה גדול מכח כבוש. ולמה לא נאמר בחזקה ג"כ משנלקחה הארץ מידינו בטלה חזקה. ותו בראשונה שנתקדשה. בכבוש וכי לא הי' שם חזקה. אטו מי עדיפא חזקה בלא כבוש מן חזקה עם כבוש וצ"ע. עכ"ל הכ"מ ונשארו דברי רבינו במסגר הקושיא:

אמר המחבר. האף אומנם אמרתי לבלתי נתון אמרי שפר עפ"י דרכי החקירה כבואי בקרית ספר התורה הזה ואבחר להיות מדבר כלשון עמי. וכן עשיתי כל חידושי גפ"ת חבורי טהרה לבדם. ושנאתי אני את הפלפולים בד"ה בעזרת ההגיון. ויעשו הרכבה זרה להלביש יחד חילוקא דרבנן עם:

איטון מצרים. על כל זה למען כבוד רבינו לא אחדל את תגובתי ואעתיק פה מן הכתוב אצלי בקונטרסי החכמה (במאמר קראתיו טעם זקנים) להראות מה עמקו מחשבותיו ולא ירדו לסוף דעתו וכן כתבתי:

ובהעמיק העיון במשפט הרכושי שהערנו יאירו לנו הדברים הנאמרים בה' בית הבחירה ספ"ו ורבים נתעוררו עליו בתמיה. הלא כה דבריו שם. ולמה אני אומר וכו' וכו' עד סוף הפרק. והכ"מ קרא תמה וכתב ואינו יודע וכו'. אכן בינה איפוא. מה עז הארי ההוא לעשות לעצמו שבילי אורה עד מראשית מלפנים בטרם הוסד חוק ומשפט והנני מבאר זאת יראה כל מתבונן אשר כל סידור טבעי השולט על איזה נמצא או אף על איזה מין שלם. לא יחול עליו בתמונה אחת מראשית הווייתו. אבל ישתנה כפי אשר יתברר הדבר ההוא ויבא לידי גמרו. לכן אין להקיש מן טבע הנמצאים שיש להם אחרי הולדם על תכונתם בעודן בהריון. וכאשר נלחם רבינו המורה נגד היוני בקדמות. הרס בכח חקירה זו את החזק שבמופתיו ויהי לנס אל כל חקרי לב כמפורסם להמעיינים. וא"כ הוא במלאכת הטבע. ואף כי יהי' כן גם בכל חוקי וסדר הנעשה בהסכמת בני אדם. ונבחין איפוא ענין קנית הרכוש המוסכם בכל הישוב. הנה עתה בראותינו איש שוכן תחת גפנו לבטח. ונשאלהו איך הגיע אליו הזכות על חלקת השדה הזאת. הלא ישיב כי קנה זאת מאת רעהו או אחוזת אבותיו היא. ואם תסוב השאלה על האיש אשר קנה מאתו. או אשר הנחילו גם הוא יענה ככה. אולם האם תלך השלשלת ההיא עד אבי כל בני שת. לא כן. אבל נבוא עד שנים קדמוניות בטרם שפוט השופטים. וכל שיח שלי ושלך טרם יצמח. והאיש אשר לו הגבורה גרש את המחזיק וישב תחתיו. והגדר המבדיל בין הזכות והכח הי' אז בעלטה כי שכן עליו הענן. אך כפי רבות השנים כן התיישבו בני האדם להביא דבר הרכוש תחת חוקי היושר. זכות הכח נחלש כי ציד בפיו. וטענת היושר בכל משלה. אפס במקום שיש ספק על איזה חפץ. ונעלם ממנו מי המה הבעלים. הנה כי ינצו הצדדים ונגשו אל המשפט. הלא יענה אין לאל ידי להכריח קו הספק השוה. לכן חזר הדין על מקומו הראשון. ואשר לו הכח הוא הזוכה. וכן אמרו חכמים בכגון זה כל דאלים גבר. ומה יקר משפט חרוץ הזה:

ואולם אם כי בין אנשים יחידים פרטיים באין ספק עוד מראשית התייסדו המדינות כבר נקבע החוק אשר הזכות הישר ישמור רכוש איש ואיש. כי בלעדי זאת לא יצוייר קיבוץ מתאחד. הנה עכ"פ במלחמת עמים שלמים אך אום מלאום יאמץ. אם ידי הגוי והממלכה כבדו מזוקן. עם בחור התקומם עליו ויכנע. ורב יעבוד צעיר הוא הדבר שנאמר:

כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. כי בזאת לבד אשר נתן עוז לעמו. מילא את ידם לתפוש בצדק את אשר ילכודו. ויצב גבולות עמים למספר בני ישראל:

כן היה בתחלה. ויהי כאשר החל האדם לרוב על פני האדמה. ודור הולך ודור בא. הנה לאט לאט גם נזר הממשלה הכניע ראש תחת שבט המוסר וממלכת הצדק. ובשלוח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון התנצל לאמר. לא לקח ישראל את ארץ מואב וגו'. וכן מני אז כבר הושם חוק ומשפט גם בין עם לעומת עם. ואין מלחמה בלתי תביעה. ובהסתבכות הטענות ואין שופט רק אז הדין נחתך בחודה של חרב:

והיסוד הראשי אשר ירו, לאבן פינה הוא לאמר. נכסי חיד הם נפלטים לעולם ולשטף מריבות הממלכות עליו לא יגיעו. ובמקום תרועת מלחמה וינצחו זה את זה ותשקוט הארץ. הנה כגר כאזרח ישאר בנחלתו ואין נגרע ממנו. כי לא להוריש את התושבים יצאו להלחם מלפנים עלו לקרב גוי נגד גוי. וסיבת המריבה היתה קנין הגוף לקחת שדה וכרם צאנו ובקרו. ואף ידיו ורגליו להיות לעבדים. על כן אלה אשר הצליחו שללו ויבוזו ויאמרו השמד. ועתה, הלא תתחר ממשלה בממשלה. היא לא תחמוד כסף וזהב:

ויריבו לבד בדבר רעיון ומחשבה לאמר. אני אמלוך על הגוי כולו לטוב להם. אך משפטי טובים. ויש אימון בם. ועל כן נכסי יחיד הם בחזקתו ואין מכלים דבר. גם קרית יערים עם כפרים אם אך מקנת כספו הוא אשר קנה לו מאת המלך. לא יפול עוד שבט המנצח על גורלם ויקומו לו לאחוזת עולם:

עתה נשובה בלב הומה שאל ציון ועריה. הן הם היו בתחלה לישראל לאחוזה באשר לקחום בחרבם ובקשתם