זכר ישעיהו (רמב"ם) מג

בהמה טמאה. ומפורש הדבר יותר במשנה שלימה פ"ח דמסכת שביעית (מ"ח) אין לוקחין. בהמה טמאה מדמי שביעית והכי פסקינן. ולפ"ז יש להתפלא על התוס' איך הניחו זה בפשיטות דלוקחין בהמה טמאה בדמי שביעית והניחו בתימא מה דלא קשה מידי:

פרק שנים עשר הלכה י"ג. הפודה פטר חמור של חבירו הרי זה פדוי והחמור לבעליו ע"כ. בגמרא דבכורות אמרינן הכי בפשיטות אמר רב הונא הפודה פט"ח של חבירו פדיונו פדוי. וכתבו התוס' דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דאיבעי' לן בנדרים אם צריך דעת בעלים דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם. ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים עכ"ל. ונתפלא על דבריהם המשנה למלך פ"ד מה' תרומות וכתב וז"ל ודבריהם שגבו ממני דהא הא דקיי"ל דשלוחו של אדם כמותו מתרומה ילפינן לה והתם גלי קרא ואמר אתם גם אתם לומר דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם א"כ פשיטא דבכל מקום דאמרינן דמהני שליח פשיטא דבעינן דומיא דתרומה ודברי התוס' צריכין אצלי תלמוד עכ"ל. ולפענ"ד נראה שדברי התוס' ברורין למאד והכי סברתם לחלק בין הנושאים. דהתם גבי תרומה עיקר החיוב להפריש תרומה מוטל רק על הבעלים. ומה שאחר עושה עבורם רק בתורת שליחות אתאן עלה (תדע דהא מהכא גמרינן ענין שליחות בכ"מ) ועל כן כשהאחר תורם משלו על של חבירו בהכרח נימא שהוא כמקנה את שלו לבעל הכרי (כעין שמצינו בקרבנות צבור יחיד מתנדב ומביא משלו ומקנה יפה ומהני) וכל כחו הוא רק לפי שהוא במקום הבעלים לפי שעיקר הפרשת תרומה נאמר רק בהבעלים כדכתיב ראשית דגנך מעשר דגנך וגו'. ולכן שפיר קא בעי הש"ס בתורם משלו על של חבירו אי צריך דעת בעלים הואיל שהוא מוכרח להקנות לו ולהיות אח"כ כתורם משל חבירו על של חבירו דפשיטא דבעינן דעת בעלים. או דילמא כיון דסוף סוף הרי התבואה שמפריש שלו הוא א"צ דעת בעל הכרי. וכל זה ניחא בתרומה. אבל בפדיון פט"ח פשיטא להש"ס דלא בעינן דעת בעלים הואיל דלא בעינן כלל שיהיה מקנה הפדיון לבעל הפט"ח שלא הקפידה תורה דוקא על הבעלים שיהיו הם הפודים את הפט"ח אלא תיתי מהי תיתי. ולכן כל איש מישראל שראה פט"ח ופדאו פדיונו פדוי ולמה לן דעת בעלים הרי אינו צריך כלל לסמוך בכח הבעלים. וראיתי מעדני יום טוב אות ה' שהוסיף בלשון התוס' שלא נאמר חמורך. ונראה שנתכוון לסברתי שבארתי. והכי מבואר שפיר בסיומא דמילתא דבעי אי פדיונו לפודה או לא. להקדש מדמי ליה דכתיב ונתן הכסף וקם לו וכו' פרש"י כל מי שיתן יהא ההקדש שלו. והשתא אי נימא דהפדיון חל רק ע"י דנימא דמסתמא הקנה להבעלים תחלה פדיונו. הרי יקשה הא הוא הוא בעל הפט"ח הוא הוא בעל הפדיון. א"ו שאין אנו צריכין כלל לידי כך ולומר שהוא מקנה תחלה הפדיון לרשות בעל הפט"ח. משא"כ התם בתרומה רק מכח הבעלים קאתי כמו דמדמי הש"ס דנדרים הא דתורם משלו על של חבירו להא דמקדיש בהמה לצורך חבירו דפשיטא דהמתכפר זוכה בו דבלא"ה לא יתכפר. כל זה נלע"ד ברור. שוב ראיתי להמופלא שבסנהדרין בעל מחנה אפרים ה' זכיה שבירר הענין כעין זה עיי"ש:

הלכות שמיטה ויובל פרק אחד עשר הלכה י"א מכרה בשנת היובל עצמה אינה נמכרת והדמים חוזרין. הנה במס' גיטין (דף מ"ד) אמר רב ענן שמעית מיני' דמר שמואל תרתב חדא הך' ואידך המוכר שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר מכורה ויוצאת ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר. בחדא הדרא זבינא ובחדא לא הדרא ולא ידענא וכו'. וכתב רש"י ואם תאמר אי לשמואל במוכר שדהו לא הדרא זבינא ואיבד מעותיו במאי פליגי. דהא לרב נמי לא הדרא. דקאמר מכורה ויוצאת. וי"ל ודאי פליגי דאלו לרב אם קנו עמה נכסים שאין להם אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה. ולשמואל אינה מכירה והמעות מתנה נינהו. ואין נכסים שאין להם אחריות נקנין עמה וכו' עכ"ל. ובערכין כתב עוד נ"מ כגון בשמיט לוקח וקצץ אילנות דלרב דמכורה ויוצאת אילנות דקץ קץ. ושמואל דאינה מכורה הדרי אילנות עיי"ש. ועל נ"מ זו יש לפקפק הלא אמרינן התם בערכין דמודה רב אי כבר נחית לאכילה. אך יש לחלק דבעינן נחית לאכילה דוקא קודם היובל ובהתירא. אבל בקנה ביובל עצמו ועבר וקץ שאני וז"פ אבל מ"מ צ"ע אמאי בשמיט וקץ לא מחייב אפילו לרב דמכורה ויוצאת כיון דתיכף באותו רגע חוזרת ממילא לבעלים וברשותייהו קאי. ועי' מ"ש בה' שמיטה פ"י:

ואמנם לענין האי נ"מ שכתב רש"י כגון שמכר עמה מטלטלין:

הנה דקדקו התוס' דערכין התם. הא בכה"ג דהשדה עצמה חוזרת תיכף כמו מתנה ע"מ להחזיר לא נקנין עמה מטלטלין. כדמוכח במעשה דר"ג ועיי"ש מה שתירצו. ולכאורה יש לדקדק דא"כ דכל עיקר מה שהיא מכורה לרב. הוא רק לענין שיהיו נקנין מטלטלין עמה. א"כ מאי מקשה התם הש"ס דערכין על רב מהא דתניא ולפי מעוט השנים דבשנת היובל עצמה אם מכר אינה מכורה. ומאי קושיא דלמא מן התורה אין ה"נ דנקראת אינה מכורה דלאיזה נ"מ תהי' מכורה. דלענין אגב ליכא למימר דהא קנין אגב דרבנן כמ"ש המפרשים. אך זה לק"מ דהא דכתב רש"י במכר עמה מטלטלין לאו בתורת אגב הם נקנין רק בתורת חצר הוא קונה בשדה זו. וקנין חצר הרי הוא מדאורייתא ועוד דהרי לרב באמת נ"מ גדולה היא בין מכורה לאינה מכורה. היינו לענין דמי השדה שנתן הלוקח. ורש"י לא נחית למצוא נ"מ רק בין רב ושמואל אי נימא דגם לשמואל המעות אבודין אף אם אינה מכורה:

א ולכאורה מצינו למימר נ"מ כגון שמכר יחד השדה ומטלטלין בבת אחת (וע"י קנין המועיל בכ"מ גם למטלטלין בפ"ע) דאי אינה מכורה הוי כמו קני את וחמור דלא קני אף המטלטלין ולרב דמכורה ויוצאת קנה עכ"פ המטלטלין אמנם גם בהא יש לדחות. כיון דאפילו לרב הרי השדה יוצאת תיכף חשיב אף לדידי' כמו קני את וחמור כיון דלא נתקיימה מחשבתו כולה. וגם עוד יש לפקפק בהא דקני את וחמור איך הוא לענין דבר הנקנה ואכ"מ:

ב כיוצא בו מצינו למימר מה בין רב לשמואל. כגון אליבא דר"מ דסבר (ב"ב דף ס"ה ועיי"ש ברשב"ם) מכר את הכרם מכר תשמישי כרם. היינו הכלים השייכים לזה:

דהשתא לרב במכר ביובל מכורה ויוצאה ואינו חוזר רק הכרם. אבל תשמישי כרם נשארין ביד הלוקח. ולשמואל אינה מכורה כל עיקר. אך יש לדחות דהא בע"כ במה קנה הלוקח. להנך תשמישי כרם רק ע"י הכרם ובתורת חצר (דהרי לא עשה שום קנין בהתשמישי כרם גופייהו) וא"כ שוב אתינן עלה להנ"מ שכתב רש"י והיינו הך:

ג והנה רפי"א מה' שמיטה פסק הרמב"ם במוכר לששים שנה שאין היובל מפקיע ולפ"ז יש למצוא לכאורה עוד נ"מ עפ"י מה דאמרינן בן לוי שמכר לישראל שדהו ע"מ שהמעשרות שלו. הן שלו. ואם מכר הישראל לאחר אעפ"י שחזר ולקחה אין לו להבן לוי עליו כלום. כיון שכבר נתבטל זכותו של המוכר עיי"ש ברשב"ם. ומעתה בן לוי שמכר לישראל שדהו לששים שנה ע"מ שהמעשרות שלו. ומכר הישראל שדה זו ביובל לאחר דלרב מכורה ויוצאת הרי נפסק זכותו של המוכר הראשון שהוא בן לוי' ואין לו עוד זכות המעשרות. ולשמואל אינה מכורה ולא נפקע עדיין זכותו של הבן לוי ועדיין יש לחלק: