זכר ישעיהו (רמב"ם) לד

ואולי מהאי טעמא כתב הרמב"ם מפורש וכבר נטלה תרומתן (ועי' בתוי"ט במשנה שם) משום דהתרומה אי אפשר לקרוא שם בלתי ציין מקום. וניחא נמי מאי דיקשה קצת לפירש"י בקידושין פ"ק בהך מעשה דר"ג וזקנים שהיו באין בספינה ואמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון וכו' ופירש"י שהיה רוצה לתקן טבלו. והשתא יקשה הא היה צריך ג"כ לקבוע מקום בצפונו או בדרומו. ולפמ"ש ניחא דהתם הרי כבר נתרמה תרומה גדולה כמ"ש התוס' דחזקה לגורן כו'. ולא היה מחוייב רק במעשרות. ובהנך לא בעי לציין מקום. שוב ראיתי דעת זו בר"ש בפ"ה דמס' תרומות באותה משנה ה' עיי"ש. ואין להאריך:

ואמנם אף אי נימא כך אין כל זאת שייכות לנ"ד דאנן בתרומה עסקינן ואעפ"כ פסק הרמב"ם דשתיהן מדומעין. אם לא שנדחוק לחלק עפ"י הסברא דזה לא דמי להא דאמר תרומת זה הכרי בתוכו. דהתם הרי לא הזכיר שם מקום כלל. אבל הכא הרי אמר דתרומות שניהם באחת. אלא דלא ידוע איזה היא האחת. לכן אופן כזה חשוב קצת מסויים יותר. ואינו דבר סתמי כל כך. ודומה קצת להא דהאומר לשתי אחיות הרי כולכם מקודשות לי דאין אף אחת מקודשת. אבל באומר הרי אחת מכם מקודשת חייל קידושין אשתיהן למ"ד קדושין שאינן מסורין לביאה הוי קידושין. ואע"ג דסוף סוף אנן לא ידעינן איזה היא וכל אחת היא גם כן אחות אשה. כן נימא דוגמא לזה בנ"ד וצ"ע. שוב מצאתי בשו"ת הרלב"ח כשהיה לו אריכות דברים לרוב במשנה דשבולת לקט שנתערבה (עיי"ש מן דף ק"נ עד דף ק"ע) נתגלגל לידי דין זה בענין קביעת מקום. והיה קסבר מתחלה דכשאומר תרומת הכרי זה בכרי השני אזי א"צ לציין בצפונו או בדרומו. דזה גופיה קביעת מקום (עיי"ש דף קנ"ו ע"ג) ומביא ראיה ממשנה סוף דמאי בשתי כלכלות וכו' ולא נזכר ציון מקום. והחכם המשיב השיגו על זה (עיי"ש דף קס"ד) והוא הודה לו בזה (עיי"ש דף קס"ז) והרוצה לעמוד על דבריהם יראה שם באריכות. ואני מתפלא על שני גדולי עולם אלו איך לא הזכירו כלל דברי רבינו האלו:

הלכות מעשר פרק ששי הלכה ו'. אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר. ע"כ. הנה כד הוינא טליא והיה לי בזה עסק פלפול עם אחד מחכמי הדור אמרתי בהך ענינא דבר נחמד בדרך חידושים מושכלים משמחי לב התלמידים:

א במס' דמאי פ"ה מ"ח שנינו. הלוקח שני טבלים משני בני אדם. מעשר מזה על זה. אעפ"י שאמרו חכמים אין אדם רשאי למכור את הטבל אא"כ לצורך. ומבואר בירושלמי איזהו לצורך כגון שנתערב לחבירו טבל עם חולין שאין תקנה לתקן את הטבל מיניה וביה אלא מוכרח לעשר עליו ממקום אחר. ואם אין לו אזי רשאי זה למכור לו את טבלו לצורך. וז"ל:

אמר ר' ינאי אין אדם רשאי למכור את הטבל אא"כ לצורך ובלבד לחבר. ופריך מעתה לעם הארץ שנתערב לו טבלו בחולין אין לו תקנה. כיצד עושה הולך אצל חבר והוא לוקח לו ומעשרו. ע"כ הירושלמי:

(פלפלא חריפתא וביאור הירושלמי) והנה יש לדקדק על הירושלמי דמפרש הך לצורך כגון שנתערב לזה וכו' אז מותר למכור לצורך הלוקח ואמאי מותר לזה להמוכר לעבור על מכירת טבל בשביל צורכו של הלוקח. נהי דמצינו כה"ג בפ' אלו מגלחין לענין מלאכה בחול המועד. דמותר לסופר ולעדים לכתוב בשביל המקבל עיי"ש גבי שובר ומתנה. מ"מ הכא אמאי דחיק הירושלמי לפרש באופן כזה. מוטב לו יותר לפרש הך לצורך כגון דמוכרח הוא למכור בשביל איזה דבר מצוה. כגון ללמוד תורה ולישא אשה כעין שאמרו במכירת ס"ת. ונראה דהירושלמי למד הכי ממשמעות לשון המשנה. שאמרו הלוקח שני טבלים מעשר מזה על זה. אעפ"י שאמרו אין אדם רשאי למכור את הטבל אא"כ לצורך. כלומר מ"מ היכא שעבר ומכר וקנה מפריש מזה על זה. משמע דאי אפשר כלל שיפריש זה על זה משני טבלים שקנה אם לא שקנה באיסור. והשתא אי נימא דלצורך כי האי גוונא בשביל איזה דבר מצוה מותר למכור את הטבל. הלא משכחת שקנה שני טבלים בהיתר לצורך כה"ג. אלא ע"כ דלא הותר לצורך רק בשביל לתקן טבל שנתערב בחולין כמו דמפרש הירושלמי. ואי כשקנה לצורך כזה בהיתר שוב לא משכחת שיפריש מזה על זה. דהא צריך הוא לתקן בהו את המדומע שלו. וע"כ שפיר קאמר במתני' אעפ"י וכו'. כלומר דאי אפשר הך דינא דהלוקח ב' טבלים רק בעבר וקנה בלא צורך תיקון המדומע שלו (בשביל קיצור הלשון אני קורא תערובות חולין מתוקנים בטבל בשם מדומע אעפ"י שבאמת מדומע היינו תערובות תרומה בחולין):

אלא דאכתי יש להבין הלא הא גופא קשיא אמאי אינו רשאי למכור אלא לצורך כזה בשביל לתקן את המדומע. ונראה לבאר דהא דהתירו למכור לצורך לאו משום דהך לצורך דוחה הוא את האיסור. דאסור למכור את הטבל. אי משום הא לא תדחה. אבל לצורך כדי לתקן את הדמוע טעם אחר יש בזה דבכה"ג ליתא כלל לעיקר טעמא דמלתא שגזרו שלא למכור את הטבל. דנראה דהא דאסור למכור את הטבל הוא משום דיש לחוש שמא ביני וביני ישכחו ויאכלו טבל בלי תיקון. כמו שכתב כאן רבינו דאסור לשלח את הטבל ואפילו חבר לחבר שמא יסמכו זה על זה ויאכל את הטבל. ולכן היכא שהקונה הוא לוקח את הטבל כדי לתקן בו את הדמוע שלו תו ליכא כלל למיחש לזה. כיון דכל עצמו הוא מחזר ומטריח כדי לתקן את הטבל. ואיך יטעה באותו ענין לאכול טבל זה. ומצינו דקאמר הש"ס כה"ג בפ"ק דפסחים לענין ביעור חמץ לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. ולא חששו דלמא אתי למיכל מיניה כמו גבי חדש. משום דבחמץ הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל קאכיל מיניה. וכן מצינו עוד דומה לזה במס' שבת (דף נ"א) השתא אוקירי קא מוקיר ארתוחי קא מירתח לה עיי"ש. וסמכינן הכא אהנך סברא לדינא. וכן כה"ג פסקו דמהני פקפוק בסוכה העשויה מכבר בחבילי קש דתו ליכא למיגזר משום תעשה ולא מן העשוי כיון דהוא עצמו מחזר לתקן. עי' ר"ן פ"ק דסוכה. ונימא כעין זה גם בנ"ד וכמ"ש. וע"כ מטעם זה התירו למכור טבל לצורך בזה לתקן המדומע הואיל דבכה"ג ליכא למיחש דלמא אתי למיכל מיניה:

ב והנה בעיקר דברי הירושלמי דמקשה אלא מעתה עם הארץ שנתערב לו טבל בחולין אין לו תקנה כיצד עושה הולך אצל חבר וכו'. ויש לדקדק מה זה הקשה הירושלמי האיך יעשה עם הארץ כשיארע לו כך. לימא שיקח מן עם הארץ אחר דודאי אין שום עם הארץ נזהר בזה מלמסור טבל לעם הארץ חבירו והכי כתב רש"י בסוכה (דף ל"ט ע"א) דודאי אין ע"ה נחשד בעיני ע"ה חבירו:

ואמרתי לתרץ בדרך פלפול נחמד דהנה לכאורה קשיא בגוף דברי המשנה דאמרינן אעפ"י שאמרו אין אדם רשאי למכור את הטבל רק אעפ"כ אם עבר ומכר מפריש מהשני טבלים זה על זה. הרי דאעפ"י שעשה המקח באיסור מ"מ מקחו קיים. ואמאי הא אמרינן דמקח הנעשה באיסור כגון נשבע שלא למכור ועבר ומכר מקחו בטל. וא"כ הכא נמי הרי לא קנה כלל לאותן טבלים והאיך מצי לתקנם. אלא דבאמת לא קשה מידי. עפ"י מה שביאר