זכר ישעיהו (רמב"ם) לג

קושיא חדתא בדין הנ"ל ו נשוב לנ"ד. הנה יש להעיר עוד בזה מלתא חדתא. דהיכא מצינן למימר דנסתיימה תרומת הכרי ונדמע הכל. הא הואיל דמדאורייתא חד בתרי בטל. הרי תיכף בטלה התרומה בתוך הכרי. וכשם שהאיסור נתבטל כך חיוב נתינתה לכהן ג"כ אזלה לה (דאף לדידן בנתבטל בק"א אין צריך להרים סאה שנפלה רק מפני גזל השבט ומדרבנן) ועי' ביצה (דף ל"ח ע"ב) ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין. דממון שאין לו תובעין לא חשיב ממונא וליבטל עיי"ש פירש"י וכאן מלתא דפשיטא היא דכיון דתרומה אין כאן דהא נתבטלה פשיטא דחיוב נתינה אין כאן דזהו ממון שאין לו תובעין. והואיל דאי אפשר לקיים כלל בהפרשה כזו מצות נתינה הרי זה דומה להא דאמרינן (פסחים דף ל"ג) דאם הפריש על טבל חמץ תרומה בפסח לא קדיש דלאו מידי יהיב. דלו ולא לאורו. ומכ"ש הכא דגרע עוד טפי דלא יהיב כלל. אך זה לק"מ דהתם מסקינן דהיינו דוקא היכא דלא היו לו שעת הכושר מעולם עיי"ש. אבל מכל מקום בלא"ה תקשי דהאיך יהיה באפשרי שיחול קריאת שם בכה"ג ויתוקן הכרי. הא לא מצי לקיים כלל נתינה לכהן ואף ע"ג דהנתינה לכהן אינו מעכבת תיקון הכרי מכל מקום עכ"פ בעינן שיהיה ראוי לנתינה (כעין הא דכל הראוי לבילה וכו') והנה בפ"ק דתמורה אמרינן דתורם מן הרעה על היפה אף על פי שאסור תרומתו תרומה. ובעינן קרא מה הא לא"ה היינו אומרים דאין תרומתו תרומה הואיל שאסור לעשות כך. והנה לפי זה בנידון דידן מי איכא הרעה על היפה גדול מזה. דהא אופן ההפרשה שלו הוא שלא יצטרך ליתן כלל. וכי יש לך חלק גרוע יותר מן ההעדר. ובכה"ג מסתברא דלא איירי כלל הך קרא לרבויי. דבדיעבד תרומתו תרומה. דבאותו קרא כתיב על כל פנים בהרימכם וגו' הרי דעכ"פ איזה הרמה בעינן לכל הפחות מן הרעה. אבל לא כשאין הרמה כלל בכה"ג לא יועיל אף בדיעבד. וא"כ קשיא בנ"ד היכא מהני באמר תרומת הכרי בתוכו במקום הסאה שנפלה. וביותר יקשה למ"ד דלא בעינן כלל קביעת מקום כדאמר ר' שמעון וסבר כבית שמאי דאמרי קדשי מדומעין (עי' פ"ק דתרומות מ"ד ובר"ש התם) איברא דמצינן למדחק דמכ"מ אף בכה"ג בדיעבד תרומתו תרומה. ואין נמנעות הנתינה מעכב תיקון הכרי:

אמנם יכולין למימר אעיקרא דמלתא דכאן לא בטילה התרומה אע"ג דמדאורייתא ברובא בטיל מכל מקום הכא שאני הואיל דלא הוכר האיסור מעולם בפ"ע ולא ידענו מעולם היכן היא התרומה. הלכך לא נתבטל האיסור בכה"ג וכמ"ש המרדכי סוף חולין בשם הר"ר משולם. כמו שהובא באחרונים ובהכי ניחא נמי מה שיקשה עוד הא ע"י הביטול יהיה כמפסיד תרומה דאסור. ועי' מ"ש בענין הלוקח יון מבין הכותים וכו' עיי"ש:

שם סוף פרק י"ג. היו לפניו שני כריים ואמר תרומת שני כריים באחד מהן הרי שניהן מדומעין. היו לפניו שתי סאין וכו'. היו לפניו שני כריים וסאה אחת ואמר הרי זו תרומה על אחת מן הכריים הללו הרי היא תרומה ונתקן אחד מהן ואין ידוע איזהו המתוקן מן הטבל. ע"כ. ותמיה לי טובא:

תמיה על רבינו א הא בע"כ הני אמוראי דאיפליגי בירושלמי בהך דינא דשני כריים ואמר תרומת שניהם באחת מהן וכו' הם סבירי כב"ש ור"ש דלא בעי קביעת מקום להתרומה. אבל לדידן דפסקינן (לעיל פ"ג דין ח') באומר תרומת הכרי בתוכו לא אמר כלום. והיינו דבעינן איזה יחוד מקום להתרומה בהכרי פשיטא דבכה"ג בקובע תרומת שני כריים בא' מהן ולא ביאר איזהו. דלא מהני קריאת שם ולא אמר כלום. והך בבא שניה ניחא באם היו לפניו ב' סאין ואמר אחת מהן תהיה תרומה על הכרי אז שפיר חייל התרומה דקבע לה מקום בשתיהן כמו באמר בצפונו או דרומו. דכל אותו צד מדומע אבל השאר מתוקן. וכן בבא בתרייתא ניחא כשהספק הוא בהטבל המתוקן איזה כרי הוא. אף על פי כן חייל תרומתו הואיל דהתרומה מבוררת. משא"כ ברישא הרי גם התרומה גם הטבל המתוקן אין אנו יודעין היכן הם. ובכה"ג פשיטא דאין ממש בדבריו. וראיתי להמפרש בק"ע בירושלמי שם שכתב ג"כ דהנך אמוראי אתי' כר"ש וב"ש. וא"כ יפלא על רבינו איך פסק הכא כך:

ב והנה בעיקרא דמלתא דפסקינן דבעי קביעת מקום לתרומה אבל באומר תרומת הכרי בתוכו לא אמר כלום. הנה הענין הלז צריך קצת ביאור אשר עי"ז יובנו עוד כמה דינים. וכך הוא. דאנן לא בעינן שתהיה מקום התרומה מסויים ונבדל לאמר כי הוא זה. וכל השיריים יהיו מתוקנים. אבל די לנו רק אשר ע"י אמירתו יהיה נעשה עכ"פ קצת הבדל ונדע במקצת הטבל שהוא מתוקן עי"ז. אע"ג דמקום התרומה יהיה עדיין מעורב בעצם. כגון באומר תרומת הכרי בצפונו או בדרומו (פ"ג הלכות תרומות דין ח') אז אמירתו מהני אע"ג דמ"מ לא נדע מקום התרומה וכל אותו צד ישאר מדומע בכל זה קרא שם. ויש ממש בדבריו הואיל דהמותר מתוקן ודאי וקרינן על זה דשירים ניכרין. וכן מסתבר איפכא היכא שהתרומה מובדלת ודאי. אבל הטבל המתוקן אינו ידוע איזה הוא. כגון שני כריים ולפניו סאה ואמר הרי זה תרומה על אחת מהכריים הועילו דבריו (כדמפורש בענין) הואיל דהתרומה עכ"פ מבוררת. אבל היכא דאינו מבורר ע"י דבריו שום ענין אז הם כמאן דליתא:

ואמנם מצינו עוד דאף שלא ביאר בדבריו כלל אעפ"כ הועילו לענין שאינו יכול להוציא ממקום אחר רק מיניה וביה. והוא מה ששנינו במשנתינו פרק בתרא דדמאי. היו לפניו שתי כלכלות של טבל. ואמר מעשרות של זו בזו וכו' קרא שם. כלומר כבר קבע מעשרותיהן בהם ומוציא המעשרות שלהם ואינו יכול להוציא עליהם מעשרות ממקום אחר. כך הוא לשון הרמב"ם. ועי' בביאור הגאון ר"א ווילנא במשנה שם מפורש ג"כ הכי. הרי שיש בענין קריאת שם שתי מדרגות. בתחלה הוא רק קביעת מקום קלוש שאינו רוצה בדבריו רק לקבוע מקום המעשרות שיהיו נפרשין רק ממקום פלוני. אז אהני דבריו רק לענין זה שלא יוכל להפריש ממקום אחר. אבל ההפרשה אמיתית עדיין לא נכללת בזה ולכן יוכל אח"כ לגמור מעשיו ולהפריש משם. ורק מאז והלאה מתוקן טבלו. וכן גם המעשרות חלין רק מאותו זמן. וע"כ אינם מדמעין שם הואיל דלא נקלט בם שם מעשרות כלל. כל זה מוכרח שם במשנה הנ"ל ובמפרשים ובדברי הרמב"ם. ועכ"פ בכל הבירור הזה עדיין לא הונח לנו להבין אמאי בנ"ד בשני כריים ואמר תרומת שתיהן באחת מהם למה שתיהן מדומעין. הא אין כאן קריאת שם כלל לדידן דבעינן קביעת מקום דוקא. ונהי דהיכא שאינו חפץ לגמור התיקון רק לגזור שיהיו המעשרות ניקחין רק מיניה וביה אם מועילין דבריו לענין זה אעפ"י שלא ציין מקום. אבל שתהיה נקבעת התרומה בפועל עכשיו עי"ז ולעשות הכל מדומע. הא בודאי ליתא לדידן דבעינן ציין מקום:

ולכאורה הייתי סבור לחלק ולומר דהא דבעינן ציין מקום הוא רק בהפרשת תרומה אבל לא במעשרות. ויש טעמא למלתא. הואיל דגמרינן זה מקרא ראשית שיהיו שיריה ניכרין. וזהו רק בתרומה כתיב. אבל לא במעשרות. ובירושלמי דריש לה מן ונחשב לכם תרומתכם עיי"ש. ועפ"ז א"ש הך מתני' דדמאי הנ"ל גבי שתי כלכלות דמעשרות אחת בחברתה. דשם לא נזכר רק מעשרות.