זכר ישעיהו (רמב"ם) לה

הסמ"ע (סימן ר"ח) הך דינא של המרדכי דנשבע שלא למכור ועבר ומכר מקחו בטל. דלכאורה זה סותר הא דפסקינן התם בפסק על השער שבשוק אעפ"י שזה אסור מ"מ המקח קיים. וכתב לחלק דלא דמי. דהא דהמקח בטל בשנעשה באיסור הוא רק היכא דהאיסור הוא בהכרח בעצם המכירה ואי אפשר להמלט ממנו. כגון בהך דנקיט המרדכי מי שנשבע שלא למכור אז הרי אי אפשר לו למכור רק ע"י שיעבור באיסור שבועתו והמכירה היא מתנגדת ממש נגד האיסור לכן מקחו בטל. דעל כיוצא בזה אמרו כל, מלתא, דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. משא"כ בהא דפסק על השער שבשוק וכיוצא בו דאפשר לו לסלק האיסור מתוך המכירה על ידי שיחזיר מה שהוסיף בשיווי המקח וכדומה ועדיין תשאר המכירה קיימת בהיתר ולא קנסינן התירא אטו איסורא. לכן בכה"ג המקח קיים. עיי"ש דברי הסמ"ע והש"ך באריכות. וסברא מכרעת היא עפ"י עומק העיון דכיון דעצם האיסור הוא רק מקרה קרה בזה ואינו בגוף המכירה לכן אין המכירה מתבטלת. ולא דמי לנשבע שלא למכור ולפ"ז אתי שפיר במתני' דילן דאעפ"י שאמרו חכמים אין אדם רשאי למכור את הטבל. מ"מ אם עבר ומכר מקחו קיים. לפי שאין האיסור בגוף המכירה דמצי לסלק את האיסור ע"י שיתקן את הטבל מקודם. וסתמא דמלתא הלוקח מנכה לו נגד המעשרות שיצטרך להוציאן (ואף בסתמא היכא שהמוכר אומר ע"מ טבל מכרתי והלוקח אומר לא לקחתי אלא מעושרין כופין את המוכר לתקן דקנסוהו מפני שמכר את הטבל עי' בסמוך דין ח') ולכן מה לי שיתקן אח"כ או קודם המכירה. וכיון דמצי לסלק האיסור ע"י כך שוב לא נתבטלה המכירה. דלא קנסו התירא אטו איסורא. ודמי ממש להא דמוסיף בשיווי המקח כנ"ל ומקחו קיים:

ומעתה ניחא נמי גם קושיא הראשונה שהקשיתי הא אף עם הארץ כשנתערב לו טבל בחולין הא יכול לקנות מן עם הארץ חבירו ואעפ"י שאין מוסרין טבל לע"ה הא אותו עם הארץ לא יהיה נזהר בזה וכמ"ש. אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר. דהשתא שוב נימא דאי קני הכי אז המקח בטל מטעם שנעשה באיסור דאין מוסרין טבל לע"ה אפילו לצורך. ובזה תו ליכא למימר כדלעיל הואיל שאפשר לסלק את האיסור ע"י שיתקן את הטבל קודם המכירה לכן המקח קיים. זה לא שייך הכא דהא בעינן דוקא שיהיה טבל בשעת המכירה. דאותו עם הארץ הלא הוא קונה לצורך לתקן המדומע שלו בטבל זה. ואם יהיה מתוקן מקודם עוד לא יצלח לתכלית זה. הרי דדוקא מפני שהוא טבל הוא קונה אותו נמצא שהלוקח הוא לוקח רק האיסור. וע"כ נקראת מכירה זו ממש מקח הנעשה באיסור כהך דינו של המרדכי. בנשבע שלא למכור דאז המקח בטל ולא קנה להתבואה ולא מצי תו להפריש משאינו שלו. ושפיר קאמר הירושלמי אלא מעתה ע"ה שנתערב לו טבל בחולין כיצד יעשה ואין לו תקנה רק שיקנה ע"י חבר:

ריש פרק שביעי מי שהיו לו מאה לוג של יין טבל מן התורה ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהן הר"ז תרומה ועשרה מעשר ראשון ותשעה מע"ש לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות. אלא יפריש ואח"כ ישתה. ואין אומרים זה שהניח בסוף כאלו נברר תחלה מפני שחיוב תו"מ מן התורה. ואין אומרים בשל תורה נחשב כאלו נברר עד שיברור עכ"ל רבינו. והנה הך ברייתא דהלוקח יין מבין הכותים נזכרת כ"פ בש"ס:

ויסודתו ענין ברירה שהוא מקצוע גדול בכמה הלכות. אמנם מה ששייך לדינא דידן צריך קצת בירור. לפי שיש כאן איזה מבוכה. ועל ידי זה נשיג בכלל הערה נכונה בתוכן ענין ברירה בס"ד:

(חקירות וביאורים בענין ברירה וקריאת שם) א הנה לכאורה יש להבין למ"ד דשותה מיד מטעם דקרא שם ויש ברירה וחזינן כאלו התו"מ הם בעין בפ"ע. ואמאי יועיל כל זאת. הא סוף סוף הם מעורבין יחד ומדאורייתא ברובא בטיל ועל מה תחול אח"כ ההפרשה. ובפרט במשקין דפסקינן (בסמוך להלן) הקובע מעשרות בפי החבית לא ישתה משוליה וכו' מפני שהמשקין מעורבין. וק"ו היכא שלא קבע מקום כלל דחשבינן הכל כמעורב. וא"כ מדאורייתא בטלין התו"מ. וגם עבר על אסור להפסיד תרומה בידים. ואם נאמר דלא בטיל מטעם דלא הוכר האיסור בפ"ע מעולם כמ"ש המרדכי. וכמ"ש כעין זה בפי"ג הלכות תרומות. הנה עוד יותר יקשה דיהיה הכל אסור. ואמנם כל הני לא קשיא מידי. דהואיל דאמרינן ברירה הרי חשבינן את התו"מ שיפריש אח"כ כאלו הם היו מובדלין בפ"ע במיוחד משעה ראשונה בשעה ששתה יתר היין. ואמרינן ג"כ דזה עדיף עוד מהא דחבית שקבע תו"מ בשוליה לא ישתה מפיה. דהתם בשעה שירצה לשתות מפיה הרי נוגע הך יין בהתרומה שבשוליה. אבל הכא בשעה ששותה ליכא תרומה כלל. וכל זה ברור ופשוט. ועי' תוס' יומא (דף נ"ו ע"א) ד"ה הלוקח כו'. א"כ היתה מדמעת וצ"ע:

אבל הא מלתא צריכין לברורי. דלר' יוסי ור' שמעון דאסרי מטעם דאין ברירה ומשמע מדבריהם דאוסרין לשתות עפ"י תנאי זה לסמוך עליו. אבל אם אחר שאמר כך היה מפריש בפועל. אז היה מותר בודאי. וכ"כ רבינו בפירוש. אלא יפריש ואח"כ ישתה. וכל זה יפלא אמאי תועיל אח"כ ההפרשה. נימא דמיד שקרא שם וחלין דבריו הרי נעשה הכל דמוע ע"י התרומה ות"מ שקבע בהיין. ומה שיפריש אח"כ לא יועיל דאין ברירה ודוחק לומר שתלה דבריו בההפרשה דוקא בדרך תנאי והואיל דלא מצי להפריש דאין ברירה תו בטל דבריו. זהו דוחק ואין להאריך:

והנה בסיום השקלא וטריא בעירובין התם מסיק רבה דטעמא דמאן דאסר הואיל דבעינן ראשית ששיריה ניכרין. ומבואר שם בתוס' דבין שני טעמים אלו יש נ"מ רבתא. דאי משום דאין ברירה הועילו דבריו להוציאו מידי טבלו לפי שקרא שם. ורק שהכל חוזר ונעשה מדומע ואסור לזרים הואיל דא"א שוב להפריש התו"מ דאין ברירה אבל אי הטעם מחמת דבעינן שיהיו שיריה ניכרים. הרי לא הוי כלל תרומה דלא קרא שם ונשאר הכל בטבלו. עיי"ש בתוס'. והנה רבינו פסק בה' תרומות פ"ג ה"ח דהאומר תרומת הכרי בתוכו לא אמר כלום. והיינו מטעם דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. ולפ"ז יקשה אמאי כאן יהיב טעמא רק משום דאין ברירה גרידא ובפרט כי לטעם זה יקשה דעכ"פ יועיל להפקיע מידי טבל. וגם שיהי' מדומע ולא תועיל הפרשה אח"כ וכמ"ש:

ב ולברר הענין נראה. דהנה מצינו לחלק כאן שני מיני , קריאת שם. א' כשאמר סתם. תרומת כרי זה בתוכו ולא אמר כלל מה שאני עתיד להפריש וכו'. ובלשון כזה יש מעלה וחסרון. למעליותא הוא מה שלא תלה הדבר כלל באיזה עשיה שתהי' נעשית אח"כ דיצטרך לאמר אז הוברר הדבר למפרע וכו'. ולכן אף אי אין ברירה והוי אמינא דאהני מעשיו שתחול קריאת שם ותצא הכרי מכלל טבל ותתהפך למדומע. וכמו שמצינו באלו קבע בצפונו או בדרומו דאהנו מעשיו. ותוך הצד צפון או דרום הוא מדומע (ספי"ג ה' תרומות). אמנם אעפ"כ באומר על כל הכרי תרומתו בתוכו לא אמר כלום. שיש כאן חסרון נגד זה דבעינן שיריה ניכרים. והואיל שלא קבע מקום בכל הכרי שיהיו עכ"פ מקצת שיריה ניכרים ומתוקנים. הנה אין זה הפרשה כלל וקאי בטבלו:

ואמנם יש עוד קריאת שם באופן דידן שאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו'. הנה בזה יש ג"כ מעלה וחסרון. למעליותא הוא הואיל שתלה בעשייתו