זכר ישעיהו (רמב"ם) יז

גם יש לומר לאידך גיסא דגם מטעם דהוי דבר שיל"מ נאסר בכה"ג. ואין זה דומה להא שכתב הרמ"א דבאיסור שלא הי' ניכר קודם שנתערב לא שייך דבר שיל"מ. דהתם היינו היכא שתיכף כשנולד האיסור נתבטל. כמו בגיגית ענבים בעוטים מע"ש ויין מטפטף לתוכן בשבת עיי"ש. דקודם הביטול הי' הכל מותר. משא"כ כאן הכוריים כולם הלא מתחלה היו כולן טבל וכולן אסורין ואחר התיקון אין אנו יודעים איזה שלא נתקן הרי זה נקרא להפך שלא הי' ניכר ההיתר קודם התערובות ודוק ואין להאריך ונשוב לעניננו:

ואמנם לפי מה שביארתי במק"א כוונת הירושלמי דהא דמותר למכור טבל לצורך תיקון תערובות טבל הוא משום דבכה"ג ליכא כלל טעם לגוף האיסור דמכירת טבל. שהוא מפני דשמא ביני וביני יאכלו טבל. ולכן כשלוקח לצורך תיקון טבל אין לחוש לזה. דהוא עצמו מחזר לתקן הטבל מיכל קאכיל מיני' (עי' מ"ש בהלכות מעשרות פ"ג שם) הנה א"כ שוב נוכל לומר דבלא הטעם כהתירו כך איסורו מ"מ הוי דבר שיש לו מתירין. דהלא יהי' מותר למכור לו הואיל דבכה"ג ליתא בעצם איסור כלל במכירת טבל ודו"ק:

הלכות שבועות ריש פ"ו הרי זה נשאל לחכם או לשלש הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו וכו' (ספיקת התו"י מבואר בירושלמי) בשו"ת חות יאיר (סי' קכ"ט) היכא שיש שם במקום חכם מובהק שיכול להתיר יחידי אי רשאין ג' הדיוטות להתיר. ומסתימת לשון הפוסקים אין הכרע. ועיי"ש שהאריך בנדון זה למאד ולא העלה בידו. ובמחכ"ת אישתמיט מיני' שכבר פליגי בזה אמוראי בירושלמי דחגיגה פ"ק דאמרינן שם הלכה ח'. אמרי בשם שמואל שלשה שהן יודעין לפתח מתירין כמו זקן. סברין מימר במקום שאין זקן. רבנן דקסרי אמרי אפי' במקום שיש זקן מתירין שלשה הדיוטות. ואעפ"כ אפשר דלכתחלה אין להם להתיר מפני כבודו של אותו חכם. וכמ"ש החו"י שם בשם הר"ן דנדרים (דף כ"ג). וקצת צ"ע מאי. שנא מהא דאמרינן בפ"ק דב"ב (דף ט') דהיכי דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיני' לבני העיר להיות מתנה ביניהם ע"פ איזה תקנה אם לא שיעשו בפניו. הרי דמפני כבודו אפי' דיעבד לא מהני. ויש לחלק בין התם לנדרים:

(ראי' חדשה מהבבלי וביאור דברי הגמרא) ונראה לענ"ד להביא ראיה גם מהבבלי דדינא הכי:

דאמרינן בפרק כירה (דף מ"ו:

) בכור שנפל בו מום ביו"ט אין זה מן המוכן. דמי יימר דמזדקק לי' חכם. ופריך ת"ש נשאלין על נדרים של צורך השבת בשבת. ואמאי לימא מי יימר דמזדקק ליה חכם התם אי לא מזדקק ליה חכם סגי בג' הדיוטות. הכא בבכור מי יימר דמזדקק ליה חכם ע"כ. ויש לברר כוונת הגמ' דלכאורה הוא יתיר לשון. דאמר התם אי לא מזדקק ליה חכם סגי ליה בשלש הדיוטות. לימא בקיצור התם התרת נדרים הוא בג' הדיוטות וזאת שכיח ליה משא"כ בכור דצריך התרת חכם דוקא ומי יימר דמזדקק ליה. אך הש"ס לא רצה למימר הכי דאז הוי משמע דהתם בנדרים בשבת איירי דוקא כשהוא נשאל באמת רק משלש הדיוטות רק אז לית בי' משום מוקצה. אבל כשנשאל לחכם אחד אז יש בו משום מוקצה דמי יימר דמזדקק ליה. וזאת לא ניחא ליה להש"ס ליקום בהכי כיון דסתמא קאמר נשאלים לנדרים בשבת וכו'. ומשמע בין לחכם אחד בין לשלש הדיוטות. וכיון דאפי' בנשאל לחכם לית בי' משום מוקצה בע"כ לא אמרינן הסברא דמי יימר דמזדקק ליה חכם והדק"ל. לזה מדייק הש"ס בלישני' לתקן קושיא זו דלעולם אף בנשאל לחכם בשבת מ"מ לית בי' משום מוקצה. ואי משום דמי יימר דמזדקק ליה חכם. ז"א דכיון דסגי ליה גם בשלש הדיוטות שוב לא אסח דעתי' להיות מקצה הדבר. כיון שבידו להיות נשאל אצל ג' הדיוטות. כן נ"ל ברור בפשט הגמרא:

וע"פ הצעה ברורה זו אני מביא ראיה לנדון דידן. דע"כ אף בדאיכא חכם מצי למתשל מג' הדיוטות. דאי לא תימא הכי שוב הדק"ל מדתני סתמא נשאלין לנדרים שהן לצורך השבת וכו' משמע בין אצל חכם בין ג' הדיוטות. ואמאי יועיל אצל חכם הא מי יימר דמזדקק ליה חכם. ואי משום דבידו להיות נשאל משלש הדיוטות. זה אינו דהא כיון שיש חכם זה שנשאל אצלו תו אין ביד ההדיוטות להתירו. אלא ודאי דלא אמרינן הכי אבל שפיר מתירין שלש הדיוטות אפי' במקום שיש חכם. ובהכי מתיישב נמי קושיית התוס' התם שהקשו הא גם בכור מתירין אותו שלש הדיוטות. עיי"ש שנדחקו בזה ולפמ"ש ניחא ע"פ מה שביאר החות יאיר שם. דגבי בכור אמת הדין הכי דבמקום שיש חכם אין להשלש הדיוטות להתיר כמבואר בבכורות שם. וע"כ לא מצינן למימר גם גבי בכור אפשר ליה בשלש הדיוטות כיון דאיירי שהחכם הוא הרואה אותו ומתירו (כדנקיט ר' שמעון בלישני' מי יימר דמזדקק ליה חכם. הרי דאיירי בהתרת חכם ובהתרה ע"י ג' הדיוטות דלמא אה"נ דשרי) הרי שיש חכם לפנינו ושוב הורע כחן של הדיוטות להתיר. ושפיר הוא מוקצה. דמי יימר דמזדקק ליה חכם. משא"כ גבי נדרים בשבת אע"ג דבאמת החכם הוא המתיר מ"מ לא הוי מוקצה. כיון דבידו הוא להיות נשאל מהדיוטות והרשות בידם. וע"כ לא הקצה מדעתו וכמ"ש:

הלכות נדרים פרק רביעי הלכה ה'. וכשם שנשאלין על נדרי איסור ומתירין אותו. כך נשאלין על נדרי הקדש ומתירין אותו. בין נדרי קדשי בדק הבית ובין קדשי מזבח. ואין נשאלין על התמורה. ע"כ. ויש להעיר בזה איזה פרטים שאבאר בס"ד:

א הנה הכ"מ העיר מקור דין זה דאין נשאלין על התמורה מדאמרינן דבשוגג נמי חייל. הלכך שוב ליכא שאלה כיון דגם הקדש בטעות חייל בה. והמ"ל הראה זאת מפורש בירושלמי פ"ה דנזיר. דהכל מודין שאין נשאלין על התמורה. ובנידון אי מהני שאלה גם בקדשי מזבח. מוכיח הכ"מ בדרך משמעות עיי"ש. ואני תמה הלא כך הוא מפורש בשבועות (דף כ"ד) ובפ"ג דמכות. דאמרינן הקדש מידי דאיתא בשאלה הוא. ומוקי למתני' דהתם בבכור. והתם מפורש דבקדשי מזבח איירי. וגם הירושלמי שהביא המ"ל לענין תמורה שאין נשאלין עליה הזכיר הכ"מ בעצמו בספ"ו הל' ערכין ולפלא שלא הזכירו כאן:

(קושיא) והנה לכאורה יש לדקדק אמאי לא מוקי הש"ס דשבועות התם להך מתני' דיש אוכל וכו' דאיירי בתמורה דג"כ ליתא בשאלה. ונרויח בזה דיהיה א"ש סוגית הש"ס דכריתות דמבאר להך מתני' באיסור מוסיף כיון דאקדשי' מיגו דאיתוסף כו'. וזאת לא שייך בבכור כמ"ש התוס' בכריתות התם. ועי' במהרש"א שבועות שם. אבל בתמורה הרי שייך שפיר למימר אקדשי' וכו' ואעפ"כ ליתא בשאלה. ואמנם יש להסתפק אי נשאל על גוף הקרבן אם ע"י כך ניתר ג"כ התמורה דנהי דעל גוף התמורה לא מהני שאלה. לפי דחיילא גם בטעות. מ"מ אם גוף הקרבן יצא לחולין הרי ממילא גם התמורה הוא רק תמורת חולין וניתרת. (תירוץ) ואי נימא הכי א"ש דלא מוקי למתני' בתמורה דסוף סוף איתא בשאלה. היינו ע"י שישאל על גוף הקרבן. והנה אסתפקותא זו היא לכאורה מפורש בגמ' דנזיר (דף ל"ב) דאמרינן התם מדב"ש נשמע לדב"ה לאו אמרי ב"ש הקדש בטעות הוי הקדש. ואעפ"כ כיון דאגלאי מלתא דלאו שפיר נזר תצא ותרעה בעדר. לב"ה נמי אע"ג דתמורה בטעות הוי' תמורה. ה"מ היכא דאיתא לעיקר הקדש אבל היכא דמתעקר עיקר הקדש איתעקר נמי תמורה. ועיי"ש פי'