זכר ישעיהו (רמב"ם) טז

הוא אוסר בכל שהוא. ע"כ. הנה במס' ע"א פרק בתרא אמרינן בגמ' הטעם דטבל אוסר במשהו משום כהתירו כך איסורו. דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את כל הכרי. תנ"ה במה אמרו טבל אוסר בכ"ש במינו אבל שלא במינו בנותן טעם ע"כ. פי' רש"י אבל שלא במינו בנ"ט משום דבמינו איכא למימר כהתירו כך איסורו אבל שלא במינו ליכא למימר הכי. אלמא טעמא משום הכי הוא עכ"ל. (קו' התוס' בדין טבל שנתערב) והקשו התוס' תימא דהכא משמע דטעמא דטבל במשהו דכהתירו כך איסורו ובירושלמי קאמר דטעמא משום דטבל יש לו מתירין וכל דבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל. כגון טבל ושביעית וכו' כשהן במינן אבל שלא במינן בנ"ט. והשתא תרי טעמי למה לי. ועיי"ש מה שתירצו בזה. הואיל דלפעמים א"א לתקן רק ע"י טורח כגון היכא שאין הבעלים בעיר הלכך לא מקרי דבר שיל"מ:

וזה דוחק. וגם הלא אנו רואין דרבינו נקיט יותר הטעם משום דשיל"מ. ונראה לענ"ד לתרץ בדרך פלפול יפה דשפיר בעינן דוקא לטעמא דגמ' דכהתירו כך איסורו ורק אז אחר שיש לנו טעם זה יצמח לנו טעם שני היותר נאות משום דבר שיל"מ:

(חי' מושכל ומחודד). ומתחלה נבאר הא שאמרו בטבל שהוא דבר שיל"מ הואיל דמצי לתקנו באיזה אופן יוכל לתקנו. הנה הרא"ש בנדרים (דף נ"ח.) מפרש כגון טבל אם נתערב בחולין יש לו היתר להפריש עליו מעציץ שאינו נקוב. ונראה ביאור דבריו דהנה הוקשה לו כיון דמדאורייתא בטל ברובא היאך מצי להפריש עליו מן טבל גמור דאורייתא. לזה ביאר בכה"ג שהוא מפריש מדבר שחייב מדרבנן. וכמו שמצינו במנחות (דף לא.) אמר ר"ש פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי קח לך מן השוק וכו' עיי"ש בפי' שני של רש"י. שוב ראיתי במ"ל (פ"ה הל' תרומות) שהאריך לבאר כך דברי הרא"ש. והאריך בביאור הך סוגיא דמנחות והענינים ארוכים. והמבואר מדבריו דהא דאמר לו ר' שמעון קח לך דמאי מן השוק בע"כ איירי דטבל זה שנתערב הי' טבול רק לת"מ. וכבר נתרמה תרומה ממנו:

דאל"כ איך מתקנין אותו ע"י דמאי שהוא לעולם בחזקת שנתרמה ממנו תרומה גדולה. ואינו מחוייב רק במעשרות ות"מ עיי"ש במ"ל. וא"כ בנ"ד דאיירינן בטבל גמור אף הטבול לתרומה גדולה (ואדרבה הכי משמע מפורש דאיירי רק בהכי. מדאמרינן בגמ' טעמא כהתירו כך איסורו. דחטה אחת פוטרת את הכרי וזה לא שייך רק בטבול לתרומה גדולה. ועיי"ש בתוס' בע"א) הרי אין לו תיקון ע"י דמאי. ואי ע"י עציץ שאינו נקוב זהו מלתא דלא שכיחא ופשיטא דלא נקרא דבר שיל"מ ע"י שאפשר לתקן בכה"ג. אמנם נראה בפשיטות דמצי לתקן ע"י שיקנה מן השוק טבל גמור. ואעפ"כ לא יהי' אותו טבל רק מחוייב מדרבנן הואיל דלקוח פטור מן התורה. והא דאמר לי' ר' טרפון התם קח לך מן השוק דמאי נראה לומר כיון דהתם גופא דעובדא הכי הוי שהטבל שנתערב לו כבר הופרשה ממנו התרומה גדולה (דעל כרחין נפרש הכי כמבואר לעיל) ולכן לא הי' צריך לו לקנות טבל גמור ולהוציאו מחיוב תרומה בחנם כיון דמצי לתקן ע"י שיקנה דמאי. אבל היכא שנתערב טבל גמור אף לתרומה ה"נ דמצי לקנות טבל גמור כזה ויהיו שניהם דרבנן הטבל שנתערב הוא דרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל. והטבל שהוא קונה פטור מדאורייתא משום לקוח:

היוצא מדברינו הוא דזה שטבל שנתערב מקרי דבר שיל"מ. דמצי לתקן אותו היינו רק ע"י שיהי' לוקח טבל מאחר. דאלו מטבל שלו לא אפשר להפריש מן המחוייב מן התורה על המחוייב מדרבנן. ואחר ההצעה הנכונה הלזו זכינו לדין לתרץ על נכון למה לן למימר בגמ' הטעם משום כהתירו כך איסורו:

דהנה שנינו במס' דמאי (פ"ה מ"ח) הלוקח שני טבלים משני מקומות מעשר מזה על זה. אע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור את הטבל אלא לצורך ומבואר בירושלמי כיצד לצורך. הרי שנתערב לו טבל בחולין שאין תקנה לטבל זה אא"כ מעשר עליו ממקום אחר. ואז מותר לו להמוכר למכור בשביל צורך זה לתקן הדמוע שלו. ועיי"ש בר"ש דמפרש דוקא מועטים בטבל מרובים ולא איפכא דאז לא מחייב במעשר אלא מדרבנן. כלומר ולא מצי לתקן ע"י הטבל שקונה רק יקנה דמאי כדמוכח בהקומץ וכו'. אבל לפי מה שכתבתי אין הענין מוכרע. דה"נ מצי לתקן בטבל שקונה דלקוח ג"כ פטור מן התורה וכמ"ש. שוב ראיתי בתוספות חדשים על המשניות שכתב ג"כ הכי [ובמשניות ד' אלטונא נדפסו הגהות הגאון מרע"ק איגר תמה על זה דא"א לומר הכי. כי הקשה עליו מסוגיא דמנחות הנ"ל אבל אין זה מוכרע דיש לתרץ כמ"ש לעיל]:

עכ"פ מן האמור מבואר דמן הדין אסור למכור את הטבל ולא הותר רק לצורך כדי לתקן תערובות טבל בחולין. ומעתה נחזי אנן הרי שנתערב לאחד טבל מועט בחולין מרובין. האיך מצינו למימר נהי דמן הדין הוא בטל אבל הואיל שהוא דבר שיל"מ לא בטיל וכיצד הוא דבר שיל"מ דמצי לתקן אותו ע"י שיקח טבל מאיש אחר (דבאופן אחר א"א לתקן כמ"ש לעיל) והלא נשיב על זה אדרבה אותו האחר אינו רשאי למכור את הטבל. דחזר הדין לסיני דאסור למכור טבל. ואי בשביל צורכו של זה לתקן התערובות ז"א דנימא שהתערובות שלו יהי' ניתר מטעם ביטול ברוב. ככל איסורים שבתורה ואינו נקרא דבר שיל"מ רק כשבידו לתקן בלי מניעה. אבל כאן שאיסור מכירת טבל מתנגד לזה ולא הותר מכירת הטבל רק אחר שכבר הכרענו מאיזה טעם אחר שאין הטבל בטל אז הוא שפיר לצורך. אבל לא כאשר על זה גופא אנו דנין אם יתבטל או לא. הלא אז נימא אדרבה יתבטל ככל האיסורים ולא יהי' לנו מכריח לעבור על מכירת טבל. לכן שפיר עדיין אנו צריכין לטעם העיקר. דאמרינן בגמ' דע"א משום כהתירו כך איסורו וע"כ אוסר במשהו ושפיר אין לו תקנה להטבל שנתערב ואז שפיר מותר לו לזה למכור את טבלו לצורך תיקון התערובות ושוב הוי ג"כ דבר שיל"מ ע"י תיקון זה שיקנה מאיש אחר. נמצא דהך טעמא דדבר שיל"מ לא יצא לנו רק אחר שסמכנו תחלה על הטעם דכהתירו כך איסורו. ואתי שפיר מה דנקיט רבינו הטעם דטבל במשהו משום דשיל"מ. דאליבא דאמת הוא אפשר בתיקון והוי דבשיל"מ. ואע"ג דסגי לנו הטעם דנקיט הש"ס דע"א דכהתירו כך איסורו מ"מ עדיף לי' למנקט לשנא משום דשיל"מ כלשון הברייתא דמס' נדרים דכייל שם גם לאינך בחדא טעמא ועכ"פ בררנו היטב דאלולי הטעם דכהתירו כו' לא הי' כלל טבל דשיל"מ (נ"ח בין ב' הטעמים) ואכתי צ"ע הא איכא למשכח גוונא אשר לא יועילנו הטעם דדבשיל"מ כגון שהיו לפנינו הרבה כורים טבל ובידו כלכלה של טבל ואמר שתהי' כלכלה זו תרומה על כולן חוץ מאחד מהן ולא ביאר איזה הוא דאז הדין הוא דאותה כלכלה תרומה אבל אין אנו יודעין איזה מן הכוריים הוא שלא מתוקן ועומד בטבלו (עי' הל' תרומות ספי"ג) והי' שורת הדין שיהי' אותו כרי שנשאר בטבלו בטל ברובא ואי משום דהוי דבר שיל"מ. הא אמרינן (יו"ד סי' ק"ב ס"ד בהגה"ה עיי"ש) דכל איסור שלא הי' ניכר קודם שנתערב בטל אע"פ שהוא דבר שיל"מ. וה"נ כאן הרי לא הוכר מעולם זה הכרי שנשאר בטבלו. וע"כ אינו אוסר משום דבר שיל"מ והי' מן הדין שיתבטל רק מפני הטעם דכהתירו כך איסורו שפיר אינו בטל. וא"כ הרי יש נ"מ כזו. ואמאי לא נקטי הפוסקים גם זה. הטעם דכהתירו כו'. אך י"ל דבכה"ג שאמרתי שלא הוכר מעולם זה הטבל בפ"ע אז אפי' לטעמא דגמ' דכהתירו כו' הוא ג"כ בטל. הואיל דבה"ג תו לא שייך למימר כהתירו כך איסורו. כיון דגם התירו אינו מתוקן באופן זה דוגמת האיסור שלא הוכר מעולם דבעינן דוקא שיציין מקום התרומה בצפונו או בדרומו (ה' תרומות פ"ג ה"ח) ורק אז דבריו קיימים וקרא שם. אבל אמר תרומת הכרי הזה בתוכו לא אמר כלום והואיל דהתירו אינו ניתר באופן זה ה"נ איסורו אינו אוסר מהאי טעמא במשהו באופן זה שלא הוכר מעולם. כל זה נראה לענ"ד ברור בעומק העיון המתקבל לבעלי הסברא והשכל: