זכר ישעיהו (רמב"ם) יח

רש"י. הרי מבואר דהיכא דעוקר לעיקר ההקדש ע"י שאלה איתעקר נמי תמורה. וכפי' התוס' שם (דף ל"ג ע"ב) והרי זה דומה למתפיס בדבר הנידר והותר עיקר הנדר דממילא הותר ג"כ הנדר דמתפיס ביה (ועי' להלן שנדבר עוד בזה):

(מע"ב ליתא בשאלה) ב ומכח אותה סברא עצמה דאין נשאלין על התמורה נראה לענ"ד לומר דג"כ אין נשאלין על מעשר בהמה. לפי דגם במעשר בהמה לא צריך כלל כוונה. ואפי' טעותו קדוש כמבואר בש"ס דנזיר התם. דהקדש בדעתי' דמרי' תליא משא"כ מעשר בהמה עיי"ש. אך לפ"ז שוב יקשה לימא הש"ס בשבועות התם דיש אוכל כו' איירי במעשר בהמה דג"כ ליתא בשאלה וכאן לא מצינו לתרוצי כמו על תמורה לעיל אך באמת זה לא קשה כל כך דחד מנייהו נקיט וגם כי בבכור איכא ג"כ דקדושתו מרחם כדמשני התם לחד אוקימתא. אבל לעולם גם במעשר בהמה מסתבר דלא מהני שאלה. וראיתי להגאון בעל טורי אבן לר"ה פ"ג בסוגיא דבל תוסיף שכתב בפשיטות דמעשר בהמה נמי ישנו בשאלה ככל הקדשים בפה. ועיי"ש איך שבנה על זה יתר דבריו. דמש"ה פליגי ר"א ור"י רק במתן א' דבכור ולא במעש"ב. אבל לענ"ד נראה ברור כמ"ש דמע"ב ליתא בשאלה דדמי' לתמורה דקדושה דידהו חיילא גם בטעות. ושניהם עולים בקנה אחד. ועי' תוס' סוף בכורות שכתבו דהך פלוגתא דר"א ור"י בנתערב מתן א' וכו' אזלא ג"כ בתערובות מע"ב עיי"ש ואכמ"ל:

(הערות על הנ"ל) וקצת יש להביא ראיה לזה מהא דר"פ בתרא דבכורות גבי מע"ב בזה"ז דדוקא אם עבר ועישר דחיישינן לתקלה. ופריך הא אפשר דשדי מומא בעדרי' ויהי' נאכל במומו ויקיים ג"כ מצות מע"ב ומשני מי ידע הי נפיק בעשירי. והדר פריך אפשר דשדי מומא בכולי עדרי' ומשני וכו'. והשתא אם מהני שאלה במעש"ב הא שפיר יהי' סגי אף דשדי מומא במקצת עדרי' ואם יצא בעל מום בעשירי מה טוב. ואם העשירי יהי' תמים אז יהי' נשאל עליו ויעשר מחדש. א"ו דאין ס נשאלין על מעש"ב:

ואמנם מדברי הש"ס התם בתר הכי יש להוכיח קצת איפכא דאמרינן התם אי הוי חיילא קדושת מעשר אשלמים למאי נ"מ הוא הא לא חמיר מעשר משלמים. ומתרץ נ"מ למיקם בלא ימכר ובלא יגאל. והשתא אי אין שאלה במעש"ב הא מצי למימר נ"מ רבתא לענין דלא יועיל שאלה. דלקדושת שלמים גרידא מהני שאלה. אבל כשיחול ג"כ מעש"ב אזי תו לא מצי להפקיע בהמה זו לחולין ע"י שאלה. הרי משמע דגם במעש"ב מהני שאלה. וכן מהתחלת הדברים התם איכא למידק הכי. דמקשה הש"ס היכא ס"ד דחייל מעשר אשלמים השתא קדושה חמורה אקדושה קלה לא חיילא קדושה קלה אקדושה קלה מיבעי עיי"ש. והשתא אי נימא דלא מהני שאלה במעש"ב. לימא שאני מעש"ב דלית בי' שאלה. ולהכי חייל אקדושה קלה דאית בה שאלה. וכה"ג קאמר הש"ס נזיר (דף י"ד) דחייל נזירות שמשון על סתם נזירות הואיל דנזירות שמשון ליתא בשאלה כן יש להוכיח קצת. אבל אין ראיות אלו מוכרחות (וגם הלא נגד זה מעש"ב הוא קל שבקדשים קלים כדאמרי' בזבחים פ"ק (דף י"א ע"ב עיי"ש) ויותר מסתבר גם מסברא דנפשיה דאין נשאלין על מעש"ב. ולהכי נמי בזה"ז אם עבר ועישר נאכל במומו ומחוייב הוא להמתין עד שיפול בו מום אע"ג דאיכא למיחש לתקלה. ולמה לא נימא יותר שישאל עליו ויצא לחולין א"ו דלא מהני שאלה וכמ"ש ועי' סוף בכורות דאיתא בש"ס מעשר בזה"ז ימותו. ועי' מ"ש בזה בה' בכורות שם:

איברא דכי אתינן להכי לתקנה ע"י שאלה הלא יקשה על גוף הך ברייתא דאין מקדישין ואין מעריכין וכו' בזה"ז. ואם עבר והקדיש וכו' בהמה תיעקר וכו' דחיישינן לתקלה. והשתא ע"י תקנת שאלה נימא יותר טוב שישאל עליהם ויצאו לחולין. אך יש לתרץ. דהא בלא"ה הקשו התוס' ליעבד כרב יהודא דשקיל ד' זוזי ואחיל עלייהו. ומתרץ הראב"ד בהשגות סוף ה' ערכין דאין ה"נ אם ירצה לפדותן בפרוטה מצי לפדותן אבל הברייתא איירי כשאינו רוצה לפדותן (עיי"ש בלח"מ) ולפ"ז מצינן למימר הכי ג"כ לענין התקנה ע"י שאלה אה"נ דמצי לשאל. והברייתא לא אתי לאשמעינן תקנתא רק דינא קאמר היכא דלא נשאל. אי נמי כגון דאין הבעלים כאן וע"כ אי אפשר בשאלה:

ג והנה הא דלא הזכיר רבינו כלל מענין מעש"ב אי ישנו בשאלה אע"ג שזהו מוכרח לענ"ד כנ"ל. יש לומר לפי שאינו מזכיר רק הדינים המפורשים בדברי חז"ל. ולא היוצאים לנו ע"י הוכחה לדמות מלתא למלתא. כמ"ש נושאי כליו בכ"מ. אבל זאת יפלא למה לא מזכיר דהא דאין נשאלין על התמורה. היינו על גוף התמורה אבל אם נשאל על עיקר הקרבן ממילא נפקא גם התמורה לחולין. כמפורש הך דינא בגמרא דנזיר (דף ל"ב) כמ"ש וראיתי בהגהות הגאון רע"ק איגר על המשניות נזיר. שם העיר ג"כ בזה למה לא זכר רבינו דין זה. (סברא בשאלה בתמורה) ואמנם נראה לפענ"ד דסבר רבינו דבאמת לא מהני השאלה בעיקר הקרבן. דתצא עי"ז גם התמורה לחולין. דבגמרא לא אמרינן דאיתעקר נמי תמורה רק היכא דבגוף ההקדש אגלאי מלסא דבטעות הוא מעיקרא דמדמה זאת לנזיר במתני'. דנשאל לחכם והתירו. דהתם אין הכוונה ששאל בדרך שאלה על הנדר ואי לא הי' נשאל הוי קאי בנזירתו. רק הכוונה הוא שהי' ספק במשמעות הלשון שקיבל הנזירות והורה לו חכם בלשון זה חובת נזירות. נמצא דאין כאן לנזירות כלל. אף אי לא נשאל (עיי"ש ברע"ב יותר מבואר) וה"נ כה"ג היכא דאגלאי מלתא דגוף הקרבן נעקר ההקדש מעיקרו מפני שנמצא טעות. הרי לא הי' הקדש מעולם וע"כ גם תמורתו נעקרה. לפי דבשעה שהמיר הרי על חולין המיר ולא היה לנו רק חסרון ידיעה שאנחנו חשבנו אז אותה בהמה שהיא קרבן ובאמת היא חולין. ואמנם כל זה הוא רק בכה"ג שהי' באמת טעות בגוף הקרבן. והרי הוא חולין מעיקרא. הלכך לא נתפסה כלל התמורה אבל היכא דגוף הקרבן לא נפיק לחולין רק ע"י שאלה נהי נמי דכח המתיר עדיף שהוא עוקר הנדר מעיקרו והרי הוא כלא הי'. ונסתלקו ג"כ כל הקלקולים שנסתעפו ע"י נדר זה מ"מ הרי זה רק בדבר שנתחדש אח"כ לפעול אלמפרע אבל בשעת מעשה הרי הקדש גמור הי'. ושפיר נתפס אז התמורה ואע"פ דאח"כ נתבטל גוף ההקדש למפרע אין זה מגרע כח התמורה. שהתמורה אין צורך להיות אדוקה בגוף הקרבן גם אחר שהמיר והא דאמרינן במתפיס בדבר הנדור והותר גוף הנדר נתבטל גם המתפיס (עי' להלן בדברי רבינו דין ט' ולהלאה) היינו משום דמתפיס הוא ג"כ רק מטעם נדר. ודעתו להיות שוה אל גוף הנדר ולכל סבותיו. ולכן כשהוסר גוף הנדר הותר גם המתפיס דהוי כאלו נשאל גם על המתפיס משא"כ בתמורה דבשעה שהמיר ונתפס התמורה הרי לאו בתורת נדר הוא דמצי למשאל עלי'. שהרי אין נשאלין על התמורה ואיך נוכל לחשוב השאלה על גוף הקרבן כאלו נשאל על התמורה. אחרי דבגוף התמורה לא מהני כלל שאלה ואי משום דאח"כ נעקר למפרט שם הקדש מגוף הקרבן ע"י שאלה ונמצא דעל חולין המיר. ז"א דסוף סוף בשעה שהמיר הרי הי' קרבן גמור לפנינו. והנה במשנה ספ"ה דתמורה שנינו האומר הרי זה תחת עולה תחת חטאת לא אמר כלום. דאין זה תמורה שימיר על סתם שם חטאת דעלמא. רק על בהמה מיוחדת. ולפ"ז כשהיתה לפניו בהמה שהיתה אז חטאת גמור הרי יש בשעת מעשה על מה שתחול תמורתו. לא מגרע כח התמורה ע"י שנעקר אח"כ למפרע שם הקדש מגוף הקרבן. כן נראה לענ"ד ברור הגם