זכר ישעיהו (רמב"ם) יא

ובכה"ג חייל הנדר בתקפו ולא מדחי מפני המ"ע (עי' פ"ג . ה' נדרים ה"ז):

גם יש לומר לאידך גיסא דכיון שכל איש מישראל מחוייב לשמוע בקולו ככל אשר יאמר לו אפי' לדבר הרשות משום שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך (עי' ה' מלכים פ"ג ה"ח) ואם לאו הרי הוא מורד במלכות. ולכן אפשר דכשהוא רוצה לגרש אשתו האנוסה. היא מחוייבת להתרצות ולקבל הג"פ. דכשאמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וכאן הרי נתבטל רצונה לרצונו. ועדיין יש לפקפק בזה ואין להאריך:

(עוד קו' חדתא בענין הנ"ל) ג עוד יש להקשות לוקמי הש"ס בישראל דלוקה. כגון שהיתה מתחלה מאורסת לאיש והותרה עפ"י עדים שמת. ואחר שאנסה ונשאה באו עדים שלא מת. באופן דהדין הוא שאם נשאת לא תצא. כגון מתחלה בא עד אחד שמת ואחר שנשאה המאנס בא עד אחד שלא מת דפשיטא דלא תצא (עי' כתובות דף כ"ב בתוס' סע"ב) אבל אחר שגירשה שוב הוא אסור לנשאה הואיל דמתחלה לא תנשא. ונמצא דבנתינת הגט גרם מניעת הנשואין מחדש וביטל את המ"ע ושפיר מילקי משום דלא יוכל לשלחה. וזו היא קושיא חדתא לכאורה:

אך י"ל דבכה"ג שמא אינו מוטל עליו להחזירה ופטור לגמרי מהחוב המוטל עליו לקיימה. הואיל דיש בה חשש איסור ספק א"א. ודמיא לנמצא בה דבר ערוה. ואע"ג דאין מוציאין אותה מתחת ידו לכתחלה. ועדיין צ"ע בזה. גם יש לומר דבכה"ג הרי תיכף כשגרשה אסור להחזירה ודמי לכהן. ואיך שייך לומר שוב מחזיר ואינו לוקה. ומהברייתא משמע דאיירי דמתחלה מצי להחזירה רק אח"כ ע"י שביטל את המ"ע ואינו יכול להחזירה מילקי:

(עוד קו' ותירוץ מחודד) ד גם משכחת לכאורה שביטל המ"ע כגון שקידש את האנוסה קידושי ספק. ואח"כ גירש אותה וקידש אחותה קידושי ודאי דתופסין בה ג"כ מספק. דשמא קידושי הראשונה לא היו קידושין. ולכן עי"ז שקידש אחותה ביטל המ"ע ולא מצי להחזירה ומלקי. אך באמת זה אינו. דהנה הא מלתא דפשיטא הוא דאינו מחוייב מלקות רק בכנס וגירש. דאז איכא הלאו דלא יוכל לשלחה. אבל אם לא התחיל לכנסה כלל הרי ליכא בזה רק עשה גרידא שמחוייב, לנשאה. וכופין אותו אבל לא מילקי דעדיין לא עבר על לא יוכל לשלחה. ולפ"ז בכה"ג בנ"ד הרי בממ"נ אינו מילקי. דאי קידושי הראשונה הוי קידושין א"כ קידושי אחותה לא תפסי כלל. דהוי אחות גרושתו. וא"כ מצי להחזיר האנוסה. ואי קידושי הראשונה לא הוי קידושין נהי דעכשיו לא מצי לנשאה הואיל שקידש אחותה. מ"מ לא מילקי כיון שלא התחיל כלל לכנסה וליכא לאו רק עשה ודוק:

(תי' נכון על קו' רע"ק איגר). ה וראיתי להגאון מוהר"ר עקיבא איגר בהגהות, הש"ס ה על מה דקאמר הש"ס הכא אי דקטלה להאנוסה. הרי קלב"מ שהוא מחוייב מיתה. והקשה הוא הא משכחת לה כגון שהיתה טריפה דאינו מחויב מיתה משום דקטלה אבל על הלאו דלא יוכל לשלחה מחוייב מלקות. והניח זאת בצע"ג. ולפענ"ד יש להעיר על זה. דנהי שאינו מחוייב מיתה בהורג לטריפה אבל הא פשיטא לי דבשעה שהי' רודף אחריו להרגו היה רודף גמור. ולפ"ז על אותה שעה הרי אינו מחוייב מלקות דאז הי' ניתן להצילו בנפשו. וקלב"מ. וכמו דלענין חיוב ממון מצינו דעי"ז מיפטר ונקרא זה קלב"מ וכמבואר בסנהדרין פרק בן סו"מ בסוגיא דמחתרת ורודף. ה"נ יהי' פטור ממלקות עי"ז דמ"ש. איברא דהתם. מדמינן בתורת קנין כדמשמע הלשון בדמים קנינהו. וזה שייך לפטור מממון. אבל באמת סוגיא דשמעתא אזלא דהך ענינא דקלב"מ. והא דבדמים קנינהו שניהם דבר אחד הוא. ולכן מסתברא כמו דמיפטר בכה"ג מממונא ה"נ דמיפטר בכה"ג ממלקות. ובעיקרא דמילתא אי הרודף אחר הטריפה הי' ג"כ ניתן להציל בנפשו זה מסתבר למאד. דנהי דגברא קטילא הוא מ"מ הרי הוא בן ברית לכל הכתוב בתורה. ושייך שפיר מאי חזית דדמא דידך סומק וכו'. ולענין רודף אחר הערוה מוכח מהגמרא דאף שהיא טריפה ניתן להצילו בנפשו. מדלא משני הש"ס התם (דף ע"ג) דמתני' דאלו נערות איירי שהיא טריפה. אלא ע"כ דאפילו היא טריפה היו מצילין אותה בנפש הרודף. וה"נ ברודף אחר הטריפה להרגו. דרציחה וערוה גמרינן מהדדי לענין זה ודוחק לחלק דשאני לענין ערוה דמשום פגמה הוא ולכן אפי' בטריפה יש פגם משא"כ ברציחה) וכן מאשה שיושבת על המשבר ויצא רובו אין דוחין נפש. וכו' וקצת ראיה דהא זה הולד עדיין אין לו חזקת חי וגרע מטריפה ואין להאריך:

(ראי' על סברתי הנ"ל) והנה לכאורה קשיא בהאי דקאמר הש"ס הכא בנ"ד דבגזלה לא משכחת שיהי' לוקה משום לא תגזול. הואיל דאיתי' בתשלומין ואינו לוקה ומשלם ויש להקשות לימא בבא במחתרת לרב דאפילו. בעין פטור דבדמים קנינהו וליתא בתשלומין אף לצי"ש בכה"ג כדמבואר לשיטת הרש"ל (ע"י קצות החושן רסי' כ"ח) וא"כ יהא מחוייב מלקות משום לא תגזול. אלא ודאי דכמו דע"י המחתרת מיפטר מתשלומין ה"נ מיפטר ממלקות לפי שהי' רודף וכמ"ש ולק"מ קושיית הגאון מוהרע"ק איגר הנ"ל ובדרך כלל יש. להעיר בכמה שיטות הש"ס לענין קלב"מ. מה נאמר גבי טריפה:

והנה לכאורה יש להקשות עוד אמאי לא משני הש"ס דמשכחת גבי אונס ביטלה ולא ביטלה כגון שהיא הרגה בשוגג וגלתה לערי מקלט (דגם אשה חייבת בגלות) ויצאה משם בזדון חוץ לתחום העיר ושם הרג אותה דפסקינן דפטור הרוצח אף במזיד (עי' לעיל דף י"ב ובה' רוצח) ונמצא דבכי האי גוונא אין עליו עונש מיתה כלל ופטור על הרציחה אבל יהי' חייב על הלאו דלא יוכל לשלחה. שהרי ביטל המ"ע בידים כשהרג אותה:

ולפי סברתי הנ"ל יש לתרץ גם קושיא זו דאע"ג דאין עונש מיתת ב"ד עליו מ"מ בשעה שהרג אותה הי' מתיר א"ע למיתה אצל כל אדם מטעם רודף דאעפ"י שאין לה דמים מ"מ הרי אין עליה חיוב מיתה. והבא להרגה יש לו דין רודף. ואף אם נמאן לומר הכי רק נאמר כיון דברשות עביד אין לו דין רודף. הנה הא פשיטא שהיא בעצמה תוכל להנצל ממנו אף בנפשו. והרשות בידה להרוג אותו. דהבא להרגך וכו' (וק"ו הוא מהא דאמרינן שאם קדם זמרי והרג לפנחס הי' פטור) וכיון שיש כאן דין אסון עליו והי' יכול להיות נהרג ממנה, שוב הוא נפטר עי"ז ממלקות וכמ"ש. איברא דבכל הני מצינו אכתי למידחי ולאוקמי כגון שיכולה להציל א"ע באחד מאבריו. אך זה לא שכיח ובפרט הנרדף עצמו ודאי דאינו צריך לדקדק להציל א"ע דוקא באחד מאבריו. ואפילו אחר אם הרגו ולא הציל באחד מאבריו פטור עליו. עי' פ"ט מה' מלכים ה"ד. ויותר מזה כתב רש"י (סנהדרין דף ע"ז רע"ב) דלרבנן דפליגי על ר"י בן שאול היתר גמור הוא להצילו בנפשו אפילו אי יכול להצילו באחד מאבריו. ולפ"ז ניחא טפי דפשיטא דסתם סוגית הש"ס אזלא אליבא דרבנן:

(קו' ותי' נאה) תו קשיא להאי גיסא דאמרינן בפ"ק דמציעא דהיכא דהשליח לאו בר חיובא אמרינן יש שליח לדבר עבירה. וכגון כהן דאמר לישראל צא וקדש גרושה עיי"ש. א"כ לישני הש"ס דמשכחת לה כגון שהרג אותה ע"י שליח דלענין חיוב מיתה הוא פטור מטעם דאין שליח לדב"ע אבל לענין ביטול העשה חל האיסור עליו דשלוחו ש"א כמותו. דבזה יש שליח לדב"ע הואיל דהשליח לאו בר