זכר ישעיהו (רמב"ם) יב

חיוב בהאיסור הלזה של ביטול העשה דולו תהי' לאשה דלאו איהו אניס לה רק המשלח וזהו קושיא חדתא:

ואפשר לתרץ עפ"י סברת רבינו בה' גניבה (עיי"ש פ"ג פ"ו ובמ"ל) דאף דאמרינן בגניבה ובמעילה יש שליח לדבר עבירה. היינו דוקא כשלא נתערב איסור אחר בעצם השליחות. אבל כשצוהו המשלח להשליח עירב בזה עוד איסור. כגון שאמר לו צא ושחוט לי הגניבה בשבת אז אפי' בגניבה אין שליח לדבר עבירה. ולפ"ז נימא הכא גם בהך גווני דאמרינן התם בפ"ק דבב"מ דיש שליח לדבר עבירה. היינו ג"כ דוקא כשלא נתערב בגוף השליחות איסור אחר. ומעתה א"ש מה שהקשיתי. דאי בקטלה ע"י שליח. היינו שאמר צא והרוג לפלונית האנוסה. הרי נתערב בזה איסור אחר. היינו איסור הרציחה ולכן שפיר אין שליח לדבר עבירה גם לענין ביטול העשה ואף דהשליח לאו בר חיובא בהאי עשה. איברא דיש לפקפק אי האי סברת רבינו בנתערב איסור אחר. שייך גם להך דיש שליח לדבר עבירה דחשבינן בפ"ק דבב"מ דאפשר דהני לאו חידוש הוא. וטעם רבינו התם משום דחידוש הוא וכמ"ש המ"ל:

הלכות מאכלות אסורות ספ"ח וכל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אע"פ שהוא מותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים אסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה לפיכך אין עושין סחורה לא בנבלות וכו'. הציד שנזדמנו לו וכו' מותר למוכרן וכו' זה הכלל כל שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאיסורו מדבריהם מותר וכו'. ע"כ. הנה ידוע מחלוקת הפוסקים בזה אי הא דאין עושין סחורה בדברים האסורין הוא מן התורה אסור או רק רבק גזרו בזה והמשנה למלך מכריע דדעת רבינו שהוא אסור מדאורייתא מדכתב חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה ואי ס"ד דבכל מקום אסור רק מדרבנן מאי מייתי ראיה מקרא להתיר בחלב דילמא אתו רבנן וגזרי גם בחלב. ועיי"ש במש"ל שסמך על ראייתו זו אבל באמת אין זה מוכרע דמצינו למימר גם בזה כסברת הט"ז באותו ענין (ביו"ד סי' קי"ז) לסתור ראי' הת"ה מדעת התוס' בסוכה עיי"ש) דבכל מקום שמפורש ההיתר בתורה אין כח ביד חכמים לאסור ועל כן שפיר כתב רבינו חוץ מן החלב לפי שמפורש בו בקרא יעשה לכל מלאכה וא"כ תו אין כח ביד חכמים לאסור. אבל לעולם דגם בכל מקום איסור מכירת דברים האסורים הוא רק מדרבנן וז"פ:

(ראיה חדשה כשם א"ז) ונהירנא כד הוינא טליא ראיתי בקונטרס משע' שיטות לדודי זקיני הגאון מוהר"צ רוזאניס האבד"ק לבוב שהביא בשם אביו הוא א"ז הגאון מו"ה דוב בעריש זצ"ל (בנו של מרן א"ז הפני יהושע) ראי' נכונה ומאירה ענינא הלא הוא מהא שאמרו בפ"ק דב"ק (דף יו"ד) א"ל ר"כ לרב טעמא דכתב רחמנא והמת יהי' לו הא לא"ה הוי אמינא נבילה דמזיק הויא. השתא אי אית לי' לדידיה כמה טריפות יהיב ליה דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין. דידיה מיבעיא. ומתרץ לא נצרך אלא לפחת נבילה. והשתא דמאורייתא אסור לעשות סחורה בנבילות וכו' הי' להגמרא לתרץ דאעפ"י דישיב אפי' סובין מ"מ הוי אמינא דאסור ליתן את הנבילה לניזק מטעם דאין עושין סחורה בנבילות (ואע"ג דבנזדמנו מותר והכא הרי נזדמנו. הנה נהי דלגבי המזיק הוי נזדמנו מ"מ הא לגבי הניזק לא הוי נזדמן דהשתא קיימינן דהנבילה קמה ברשות המזיק וא"כ איך רשאי הניזק לקבל הנבילה בתשלומין הא הוא כלוקח) לזאת אשמעינן קרא דהמת יהיה לו של הניזק ובהוייתו יהא ולא נפיק כלל מרשות הניזק לכן שוב הוי כמו נזדמן אצל הניזק כן היה יכול הש"ס לתרץ ומדלא משני הכי ש"מ דכל עיקר איסור זה דאין עושין סחורה וכו' אינו מדאורייתא אלו. ח"ד אבי זקיני זצ"ל וראויין לגברא רבה דכוותי'. איברא שיש קצת לפקפק בדבריו דמסתברא אף אילו היתה הנבילה שייכה להמזיק מ"מ הי' רשאי להניזק לקבלה בתשלומין הואיל שיש לו להמזיק זכות ליתן לו אפי' סובין הרי זאת הוא קצת חוב שהטלנו על הניזק ושוב הוי כנזדמנו אצלו. ובפרט שאינו עושה להרויח רק גובה חובו שמחויב לקבל אפי' סובין. ועי' ט"ז שם ס"ק ב' דאפי' בכ"מ רשאי ישראל אחר לקנות מישראל זה שנזדמנו לו. וק"ו הכא שיקבל זאת הניזק מהמזיק דלגבי' המזיק בודאי הוא כנזדמנו:

א והנה התוי"ט במס' שביעית פ"ז האריך ג"כ בחקירה זו אי איסור זה הוא מן התורה או לא. והביא לבסוף ראיה מהא דאמרינן בפ"ק דבכורות חלב מנ"ל דשריא ומייתי הש"ס ראי' מהא דכתיב ואת עשרה חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ודחי הש"ס ודילמא לסחורה. והשתא אי נימא דמאורייתא אסור לסחור בדבר שהוא אסור באכילה האיך דחי ודילמא לסחורה הא אי חלב אחור גם לסחור בי' אסור אלא ודאי דכל איסור זה הוא רק מדרבנן. וזהו ראי' נכונה ודברים של טעם הגם שיש לפקפק בי' מכמה אנפין. ובדרך פלפול מושכל לחדד לב נבונים אמרתי בזה דבר נאה ומתקבל:

(חידון מושכל לקושית התוי"ט) דלכאורה יש לדקדק בדברי הגמרא דבכורות התם דדייק מהא דואת עשרה חריצי החלב וגו' ש"מ דחלב שריא. ומאי ראי' היא זו הא אמרינן בפ"ק דחולין (דף יז) דבמלחמת מצוה אפי' קדלי דחזירא הותר להם. ושם במלחמת פלשתים מי איכא מלחמת מצוה גדולה מזו ועל כן הי' מותרין גם בחריצי החלב אבל לעולם אפשר דחלב אסורה. ומצאתי שהרגיש בקושיא זו בכסד"ה סי' רפ"ה. אמנם באמת לק"מ לפי מה דאמרינן בחולין התם כי אישתרי להו שלל דכותים שלל דידהו לא אישתרי ולכן שפיר היו אסורין בחריצי החלב כי היו של ישי ולא שלל האויבים ושפיר מוכיח הש"ס דחלב שריא. ובהכי ניחא נמי קושית התוי"ט הנ"ל מהכא על הסוברים דאיסור זה לסחור בדברים האסורים. הוא מן התורה. דהנה הא דמשני הש"ס ודילמא לסחורה מסתמא הכוונה הוא לסחורה למוכרם לכותים דלפי הה"א ישראל אסור בחלב ולאיזה צורך יקנה. וכן ביאר הכרו"פ והכסד"ה שם. וז"פ. ומעתה הנה אע"ג דבכל מקום אסור לסחור עם דברים האסורים בכל זה שפיר משני הש"ס על זה דעשרה חריצי החלב ודילמא לסחורה ואעפ"י דחלב אסור מ"מ היו רשאין לסחור בי' ולמכור לעכו"ם הואיל דמיד כשבא לרשות העכו"ם שוב נתהפך להיתר כיון דנעשה שלל דכותים דשרי בשעת מלחמת מצוה ולכן באיסור כי האי מותר לסחור דמשונה הוא מכל איסורין דעכשיו דקיימי באיסורם אף אחר שיומכרו לכותים משא"כ אז בשעת מלחמת מצוה הרי תיכף אחר המכירה הותר ובאיסור כה"ג לא אסרה תורה לסחור. דקרא דטמאים יהיו לכם (דמיני' דרשינן איסור סחורה בהם) הוא בטמאים שהם בהווייתן אסורין אף לאחר מכירה. וזהו סברא רבתא ומתקבלת:

וכדמות ראי' נכונה נראה להאי סברא מהא דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף י"א) הפודה פט"ח של חבירו פדיונו למי היינו אליבא דר"י דאסור בהנאה קודם פדיון עיי"ש. ומשמע דלכתחלה רשאי הוא לפדות לולא זאת אשר זהו זכותו של חבירו. ועכ"פ כשהוא מדעת הבעלים בודאי פודה לכתחלה והפט"ח שלו. והשתא יקשה נהי דמחמת דאסור לסחור בדברים טמאים אין למנוע זאת הואיל דחמור לאו לאכילה קאי. אבל מ"מ הא איסורי הנאה הוא ואיך רשאי להשתכר בו לפדותו בשלמא הבעלים עצמן הרי דרך מצותו בכך ומצות פדי' קודמת אבל אחר אמאי מותר בהכי