ישמח ישראל (רמב"ם) מא

ה"נ א"ש דברי הכ"מ כאן דכיון דהיום אסור כבר משבועתו הראשונה

רמב"ם (פ"ז מהל' נדרים ה"ט) אסר על עצמו הנאתו על בני עירו אסור לשאול על נדרו לחכם כו' עי' כ"מ דהטעם משום נגיעה וא"א מתיר נדרי עצמו: והקשה במשל"מ מגמ' (ב"ב ע"ד א') ברבב"ח שאמר הקב"ה מי מפר לי והא רבב"ח נוגע בדבר ולמה מחכו עליו וכן במרע"ה ויחל משה שהתיר לו שבועתו עכ"ל: והנלע"ד עפמ"ש אא"ז הגאון רמ"צ ז"ל אבד"ק אנטיפאלי' בגמ' כ"ב בעובדא דרבב"ח שם בטעם שאמר מי מפר לי בלשון הפרה עפמ"ש הרשב"א (גיטין ל"ה ב') אלמנה נודרת ליתומים כו' ופריך ודלמא תלך לחכם ויתיר נדרה ומשני דצריך לפרט והקשה הרשב"א דבלא"ה הא צריך חרטה וכאן לא שייך חרטה דאם לא נדרה לא הי' גובה כתובתה ותי' דכאן בע"כ נדרה ומתחלה לא רצתה לנדור ורק משום גביית כתובתה ממילא דא"צ חרטה דדוקא רנ מתחלה לנדור מאיזה טעם אין החכם יכול להתיר אא"כ מתחרט מעיקרא משא"כ הכא. ודומה לבעל שמפר בלשון הפרה בלא חרטה וידוע דרצון השי"ת להטיב ולא להרע ולפ"ז בשבועה על הגלות הי' שלא מרצונו ומש"ה א"ש לשון הפרה ומש"ה שחקו מרבב"ח דאיך טעה וסבור דהשבועה הי' על המבול שלא יביא עוד דזה לטובה וצריך חרטה ולמה אמר בלשון הפרה מי מפר לי עכ"ל. ובזה א"ש דלכאורה למה לא הפר רבב"ח לאח"ז ולפמ"ש בגמ' שוב אין תקנה להפר אך לפמ"ש כיון דשייך לשון הפרה וכבעל שמפר נדרי אשתו דוקא ביום שמעו ולא לאח"ז וממילא א"ש הכא דדוקא בהתרת חכם צריך דוקא שלא הי' נוגע בדבר וכמ"ש לא יחל דברו וכמ"ש הרמב"ם דאינו מתיר שבועת עצמו משא"כ בהפרת הבעל דהוא ודאי נוגע בדבר ואדרבה אין בידו להפר כ"א בדבר שבינו לבינה וכמ"ש הכ"מ בטעם הפרת הבעל דכל הנודרת ע"ד בעלה וה"נ באלמנה דמתחלה לא רצתה לנדור ובע"כ נדרה ממילא דמהני הפרה אף בנוגע בדבר

ועוד יש להסביר עפמ"ש הכ"מ והלח"מ ליישב דברי הרמב"ם פי"ג מהל' נדרים במ"ש דהבעל עוקר הנדר והוא נגד הגמ' עיי"ש שכ' דהחכם מתיר הנדר אך מ"מ חל מתחלה והבעל גייז ועוקר הנדר משרשו וא"ש. ובמשל"מ פ"ד מהל' נדרים כ' דחרמי הקהל מתירין לעצמם מכאן ולהבא וא"צ התרת חכם הרי כמ"ש אף דודאי נוגעים בדבר

רמב"ם (פ"ח מהל' נדרים ה"ב) מת או שעשה תשובה ה"ז מותר והביא במשל"מ בשם הראנ"ח שאם חזר לסורו חוזר האיסור למקומו וראי' מתשו' הריב"ש שכ' בקונם לביתך מת או מכרו לאחר מותר ואם חזר וקנאו אסור וכ' דאינו דומה זל"ז דכאן דנתבטל הנדר משום דאדעתא דהכי לא נדר וכמ"ש במרע"ה שהתיר לו השי"ת שבועתו שילך למצרים כי מתו כל האנשים והענו דתן ואבירם היתכן שבאם יעשרו יחזור האיסור הואיל דבטל הנדר מעיקרו משא"כ בהריב"ש דרק שאין דבר הנאסר כיון שמכרו שפיר חוזר לאיסורו עכ"ל: והנלע"ד דלכאורה למה הי' צריך התרה במרע"ה ול"ד לכאן במת ועשה תשובה וע"כ מטעם דשבועתו הי' ברצון טוב כמש"ל משא"כ הכא דנשבע בע"כ משום שנאתו באיש ההוא שלא יכנס אצלו ומש"ה א"צ התרה כלל ובעובדא דראנ"ח שאמר מפורש מפני שאבי' רע מש"ה א"צ חרטה והתרה כלל ודומה להפרת הבעל דא"צ חרטה ולכן אם הי' הנדר בטעות וכמ"ש בגמ' (נדרים ס"ה) דאם הי' מת מתחלה בשעה שנדר או עשה תשובה מעיקרא ולא הי' הנדר חל כלל הכל מודים שאין האיסור חוזר למקומו ימש"ה א"ש דלא תקשה להראנ"ח ממרע"ה דשם צריך התרה והא דא"צ התרה במת כו' משום דתולה נדרו בדבר במפורש משום שאבי' רע משא"כ במרע"ה דסתם נשבע וממילא אחר התרה אין סברא שיאסר וכן בכל נדר שהתיר החכם ויצא בהיתר כמ"ש ביו"ד סי' י"ח לענין הסכין ובגמ' (ב"ב ד' ב') גבי מקיף פירש"י דמש"ה פטור מפני שכבר יצא זכאי מב"ד וכמ"ש מכבר לדעתי בדין דשף מטבע