ישועות יעקב ט

דלא היו כולם מבטלים א"כ חיישינן אף שיאמר שבטלו שמא לא ביטלו אבל לאחר דאמר רב דכל הבודק צריך שיבטל מהכ"ת נחשוד לומר שלא ביטלו וצריך לומר דכיון דחזינן שנמצא החמץ בבית ולא ביערו אפשר שלא ביטלו ג"כ ואמנם כשאנו יודעים בבירור טעם שלא ביערו לפי שהי' בדעתו שמכרו ומכירה זו מעלי' הוא או שלא הי' בידו לבערו בזמנו אפשר לומר דבזה לא שייך לומר שמא יערים לומר שבטלו דהא בלא"ה הוא בכלל ביטול דהרי כל הבודק צריך שיבטל והא דלא ביערו משום שלא הי' ברשותו לבער או שהי' בדעתו שכבר נמכר כראוי. והנה בהא דפסקי' דחמץ שעבר עליו הפסח אסור אפילו הניחו שוגג או אנוס כתב הה"מ דמקורו (חסר הסיום וחבל כו'):

סימן ד. ב"ה יום ו' עש"ק ז"ך למב"י שנת "אמת קנה" כבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג מו"ה "ארי' ליבוש" נ"י מכתבו היקר קבלתי וע"ד אשר ביקש ממני להשיב לו בדבר אשר הקשה לשאול בחיבורי ישועות יעקב חלק או"ח הנה אבוא ליישב לו. א' אשר עלה בדעתו לומר דגם דברי התוס' מסכימים דמקיים מצות תשביתו ע"י ביטול הנה מהרש"ל בהגהות לסמ"ג כתב בהדיא דאינו מקיים מצות עשה דתשביתו ע"י ביטול לשיטת התוס' וכן בדין כיון דתשביתו הבערה הוא ולא ביטול יהי' מאיזה טעם שיהי' למאי דקיי"ל דחמץ אסור בהנאה א"א לבטל אחר ז"א ואף לריה"ג דחמץ מותר בהנאה מ"מ כיון דאמרה תורה תשביתו דהיינו הבערה לא מהני ביטול רק דקודם זמן איסורו כשבא זמן חיובא דעשה הרי אין בידו חמץ לבערו כיון שאינו שלו שהפקירו וזה ברור. והתוס' שם בד"ה מדאורייתא מתרי טעמי קאתי עלה לדחות דברי רש"י הא' דתשביתו דוקא הבערה משמע ולא ביטול ועוד דאחר ז"א לא מהני ביטול. עוד השגת על מ"ש בחיבורי הנ"ל דהיכא דהעשה בא לתקן הלאו אם אין לאו ליכא עשה וכ' מע"כ ע"ז דמצינו הרבה לאוי ניתק לעשה ע"ד זה וגם תשביתו בע"פ חשיב ניתק לעשה אף דליכא בל יראה עכת"ד. הנה להיות כי כל עניני פסח בחפזון גם בזה באו דבריו בחפזי הנה כך דברתי שם כיון דענין תשביתו אינו דומה לשאר לאוי הניתק לעשה דבנותר וכדומה העשה בא אחר שעבר על הלאו והותיר הבשר ישרפנו באש ואחר שלקח האם ישלחנה וכדומה בגזל וכאן תשביתו קודם העברת הלאו או בשעת מעשה בעוד שהלאו נמשך נוכל לומר דכוונת הכתוב תשביתו למען לא יעבור על הלאו ואם לא הי' שום לאו בראיית החמץ ברשותו לא הי' כלל מצוה להשביתו כיון דהראיי' מותרת למה ישביתו וכיון שהי' מותר להשהותו הרי הוא חשיב ממון גמור והוי כשלו וממילא יש עשה דתשביתו וגם הלאו דב"י והרי עכשיו קיימי' דתשביתו הוא ביו"ט:

עוד כתבת ידידי על מ"ש ליישב כוונת התוס' דלא אמרי' רק הואיל ואי בעי מיתשל ולא הואיל ואי בעי פריק משום דלשאול על ההקדש אין ביד שום אדם לשאול עליו רק הבעלים א"כ יש להבעלים עוד זכות בדבר זה אבל לפדות מן ההקדש יש לכל אדם זכות לפדותו מן ההקדש וע"ז כתבתי דדעת כל הפוסקים דלפדות שוה מנה על הפרוטה יש זכות להבעלים ולא לאחרים דבר זה במחלוקת שנוי' דדעת התוס' רי"ד בקידושין דאף אחר יוכל לפדות מן ההקדש שוה מנה בפרוטה ובתוס' בכורות לא נזכר מזה רק בס' א"ז לב"מ נזכר דעה זו לחלק בין בעלים לאיש אחר לפדות מן ההקדש בפחות משויו ואני בחיבורי לרמב"ם כתבתי להכריע דמה"ת אין חילוק ומדרבנן יש חילוק והארכתי בזה ואכ"מ. אמנם לדבריו מה בכך שפודה בפחות ואיש אחר צריך ליתן יותר אבל מ"מ יש זכות לאחר לפדות מן ההקדש כמו הבעלים וממילא אינו חשיב כשלו מטעם הואיל ואי בעי פריק כיון דגם האחר יש לו זכות זה לפדותו מן ההקדש עכ"פ בדמי שויו וגם כיון דחמץ אסור בהנאה ואין כאן שווי כלל כמ"ש התוס' בתירוצם השני כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו וניהו דבתירוצם הראשון סברי דשייך הואיל כיון דמ"מ בידו הוא לפדות מן ההקדש ולקיים בו מצות תשביתו דאף שאינו מחויב מכל מקום אם קנה חמץ לקיים בו מצות תשביתו פשיטא דמצוה קעביד שייך הואיל אבל פשיטא דאין כאן שווי דנימא דנ"מ בין בעלים לאחרים לענין שוה מנה שחללו על הפרוטה דהרי אין כאן שווי כלל ובזה אפשר ליישב קו' התוס' דבחלה דיש שווי דמים שפיר יש נ"מ בין בעלים לאחרים לכך צריך תרי עריסותיכם חד למעט נכרים וחד למעט הקדש אבל בחמץ די בחד לך ודו"ק כי קצרתי:

ואשר אמר עם הספר ששמע ממני בהיותו במחיצתי ישוב לקושי' התוס' דלמה בחלה צריך תרי קראי חדא למעט עכו"ם וחדא למעט הקדש ובחמץ די בחד לך למעט עכו"ם והקדשות דכיון דכתבו התוס' דלכך לא אמרי' בחמץ של הקדש הואיל ואי בעי פריק דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו והיינו משום שאסור בהנאה ובחלה לא שייך זה לכך בעינן קרא מיוחד למעט הקדש דלא נימא הואיל ואי בעי פריק לה כן הדברים שאמרתי כן בימי ילדותי והוספתי דברים בזה ליישב קושי' התוס' פסחים (דף כ"ג) דקאמר דריה"ג ממעט חמץ שאינו אסור בהנאה דכתיב קרא יתירא לך ללמד שלך יהא להיתר הנאה והקשו התוס' לכתוב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך וכתבתי דבאמת לריה"ג דסובר חמץ מותר בהנאה ושייך הואיל ואי בעי פריק לה צריך קרא דלך למעט הקדש אלא דמדצריך קרא דלך למעט הקדש ממילא מוכח דמותר בהנאה אבל באמת אף דהי' נכתב לא יאכל צריך קרא דלך למעט הקדש כיון דלא יאכל לא משמע איסור הנאה שייך הואיל ואי בעי פריק לה כן אמרתי לכ"מ בהיותו פה ודו"ק היטב. אמנם אח"ז נתישבתי דאפשר אין זה כוונת התוס' רק דכוונתם דכיון דנתחמץ שום אדם לא יפדנו כדי שלא יעבור עליו