ישועות יעקב י

בב"י גלל כן הדרך שכתבתי בחיבורי הוא נחמד להשכיל:

עוד כתבתי בחיבורי דלפמ"ש הר"ן דהיכי דמחוסר מעשה לא אמרי' הואיל א"כ בחמץ שביטלו והוא ברשותו דחצרו קונה לו ואינו מחוסר מעשה רק שיהי' דעתו ורצונו לזכות אבל איש אחר שירצה לקנותו מן ההפקר צריך לעשות מעשה לכך מהראוי שיהי' נחשב כשלו אלא דכיון שכבר בדק חמצו ואין החמץ ידוע וגם אין רגיל להמצא בחצר אין חצרו קונה ולכך דעת הרבה פוסקים דחמץ ידוע לא מהני ביטול. ומעלתך כתב דלשיטת התוס' והרמב"ן דהיכי דלא מהני זכי' מתורת יד ל"מ מתורת שליחות. במח"כ אין הדבר כן כיון דקנין יד מהני ג"כ בזה אלא דכיון דבעינן מעשה וזה מחוסר מעשה לא אמרי' הואיל אבל בגוף הקנין אין כאן חסרון מתורת יד וממילא מהני חצרו של אדם אף בלי מעשה ומה ענין זה להיכי דלא מהני הקנין מתורת יד אז אף מחמת שליחות לא מהני ועיין היטב בזה והבין:

ולמען לא יהי' הדבר בלי חידוש אמרתי לכתוב לו מה שהוספתי בזה דברים בחידושי דבש"ס פסחים יליף רבא דתשביתו הוא בעיו"ט דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי וזה ימים הקשיתי למ"ד עד שיהא החמץ בעזרה א"כ מאין מוכח דתשביתו בעיו"ט הרי זמן שחיטה אינו אסור כשאין החמץ בעזרה. אח"ז הגידו לי שכבר הרגיש בדבר חכם א' בספרו. ונראה דהנה בשו"ת פ"י דקדק איך משכחת מלקות בשוחט פסח על החמץ דילמא בטלו בלב ותירץ דאחר ז"א לא מהני ביטול ואיירי בנחמץ אחז"א. והנה גם מן התורה מוכח דיש מלקות בשוחט פסח על החמץ דהתוס' כתבו דהפסח כשר דלא שינה עליו קרא וכתב מהר"ש דאף דיש שני כתובים לא תשחט ולא תזבח בא לעבור עליו בשני לאוין וכבר ידוע שהתוס' כתבו בר"פ איזהו נשך דהיכי דליכא מלקות ל"ש לומר לעבור עליו בשני לאוין וכיון שכן מוכח מקרא דחמץ אחר שש שהוא זמן שחיטת הפסח אסור בהנאה דאל"כ הרי בידו לבטל והוי התראת ספק ואיך משכחת מלקות. אמנם לשיטת האומרים דחמץ ידוע ל"מ ביטול אף קודם זמן איסורו א"כ יש מלקות בשוחט על החמץ כיון שהוא ידוע ל"מ ביטול וכבר כתבתי הטעם משום דחצרו קונה לו ושייך הואיל אבל למ"ד עד שיהא החמץ עמו בעזרה דחצר הקדש אינו קונה לו ועיין במ'"א סי' קנ"ג ובחיבורי ישועות יעקב שם א"כ פשיטא דמהני הביטול והוי התראת ספק וע"כ דחמץ משש ולמעלה אסור ואחז"א ל"מ ביטול ודו"ק היטב כי הוא נחמד מאוד:

עוד כ"מ בסי' תל"ז דל"ש כאן שלא להאמין להעד משום חזקה ודחה עפ"ד הגה"מ דהיכי דעד אומר שמעולם לא הי' כאן חזקה נאמן. הנה מעלתך חשב לדמות חזקה דמעיקרא לחזקה דאתי' מכח סברא והמה באמת ענינים נפרדים. עיין בתה"ד סי' ר"ח ובאמת בע"א הסותר הרוב נחלקו בדבר הקדמונים אבל אין זה ענין להך דהוחזק בטעות המבואר בהגהה"מ דאף שלפי דברי העד לא הי' בדוק מ"מ הדברים סותרים הסברא דחזקתו בדוק דהכל חברים. גם מ"ש אי מהני מגו לסתור חזקה דאתי' מכח סברא ומזה דלשיטת הרמב"ן דלא מהני מגו בעדים וכבר באו דבריו האלו בס' ישועות יעקב חלק אהע"ז לענין שבוי' ועוד שם בתשובה שהשבתי להרבנים הגדולים מו"ה יוזפא מזאלקווא ולבנו האבד"ק טארטשין בסי' קנ"ה בתשובה לק' לויצק. ומה שפלפלת בהך דבצק שבסדקי עריבה בענין כלים של המוכר והחילוק שבין מכר להפקר בזה הארכתי הרבה בחידושי ואכתוב לו הדברים באריכות ימצא נחת ואתה בני חזק ואמץ בתורת ה' וסוף הכבוד לבא. דברי אוהבו בלב ונפש יעקב אורינשטיין:

סימן ה לכבוד ידידי אשר שאלתני בדברי הרמב"ם פרק מהלכות לולב שכתב דתרומה טהורה לא יטול משום שמכשיר האתרוג וגורם לתרומה טהורה שתקבל טומאה והוא פלוגתא בש"ס סוכה (דף ל"ה) הטעם דתרומה טהורה לא יטול חד אמר מפני שמכשירה וחד אמר מפני שמפסידה דהיינו במשמוש היד מפסיד קליפה החיצונה וקאמר הש"ס מאי בינייהו וקאמר כגון שקרא שם חוץ מקליפה חיצונה ולפ"ז למ"ד מפני שמכשירה מחמיר ופסק רבינו כוותי' כ"כ מפורשי רבינו דהרמב"ם אזיל לחומרא ואמנם לפמ"ש התוס' שם דיש עוד נ"מ באם כבר הוכשר דלא שייך טעם מכשירה וטעם מפסידה שייך וכיון דיש מקום חומרא בטעם מפסידה הי' לרבינו להחמיר כמ"ד מפני שמפסידה. ידע מעכ"ת כי בלא"ה תירוצו של בעל כ"מ אינו נכנס באזני דלמה ניזל בזה לחומרא בדבר שכל עיקרו אינו רק מדברי סופרים וכמו דקאמר של תרומה טהורה לא יטול דמשמע דכל הענין רק חומרא דרבנן דפשיטא לטעם שמפסיד במשמוש היד את הקליפה החיצונה עינינו הרואות שבנטילה אחת ואפי' בכ"פ אין האתרוג נפסד רק כשבא במרובה ופשיטא דמשום לא פליג אסרו חז"ל שלא יטול כלל וגם הטעם שמכשיר וגורם שכשיגע בדבר טמא יהי' מוכשר גם זה אינו רק חששא בעלמא ולמה ניזל לחומרא כשיש ספק הלכה כמאן הלא בדרבנן שומעין להקל. ונראה לי ליישב דברי הרמב"ם באופן נאות ובזה יתבארו הרבה דינים בענין זה. הנה הרשב"א נסתפק במודר הנאה מחברו אי רשאי לברך על אתרוג או המודר הנאה מאתרוג אי רשאי לצאת ידי חובתו דאפשר כיון דאסור לו ליהנות ממנו לא חשוב לכם ועלה על דעת השואל דמ"מ חשוב שלו כיון דבידו לשאול על נדרו ודחה הרשב"א דבריו וכתב דזה לא חשוב כשלו מחמת דיכול למיתשל עלה דא"כ אתרוג של תרומה טמאה יהי' נחשב כשלו משום דבידו לשאול עליו. ואמנם זקיני הגאון בס' שערי אפרים דחה זה דאי מיתשל על התרומה טמאה הדר לטיבלא