ישועות יעקב ח

במידי דרבנן אבל בלא ביטלה בידים אז יש לנו לדון אם כבר נתבטלה במה שנשתברה מאלי' וזה נוגע לענין דאורייתא ודרבנן ולכך סובר רבא דאם נטל יצא וכאן מיבעי' לר"ל לענין יו"ט ראשון ודו"ק היטב כי קצרתי:

סימן ב. להרב מו"ה "משה דוד" מ"ץ בק' "בוברקא":

ע"ד אשר שאל במי שיש לו שני מיני חטים הא' אינן נמצאים בו חטים מבוקעים כלל וחטים השני יש בהם חטים מבוקעין עד שאין ששים נגד המבוקעי' ואמנם אם יתערבו שני מיני חטים הנ' בודאי יהי' בחטים הכשרים יותר מששים נגד המבוקעי' אם רשאי לערב שני מיני חטים הנ"ל, והנה ידוע מ"ש הרבנים האחרונים בעל הב"ח ובעל הט"ז דאף דאין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ יוכל לבטל בעוד שניהם היתר ועיין בט"ז הלכות סוכה גבי תערובות סכך פסול עם סכך כשר בסימן תרכ"ו שכתב כן בשם מרדכי ארוך ואגודה ולמד מזה דה"ה תערובת לח בלח קודם פסח דמותר לערב לכתחלה ואמנם הרשב"א הובא דבריו בס' מ"א סי' תמ"ו ס"ק מ"ה כתב דאם נפלו חטים בתוך המים ונתחמצו מקצתן ונתנגבו ונתערבו בתוך חטים מרובין אינו רשאי להוסיף עד ס' כדי שיאכלם בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה ונראה לי להכריע בדבר זה דבאמת אף שחטים האלו החמוצים אינן בטלים בתוך הכשרים כיון דאפשר להכיר אותם ע"י טורח אלא שאחר הטחינה נתבטלו דאז אינם ניכרים והטחינה עצמה מותרת דאינו טוחן כדי לבטל אותן וחשיב לא אפשר וכמ"ש הפוסקים והמ"א בסי' תנ"ג א"כ אחר הטחינה מותרים מן התורה דהרי אף לח בלח מן במינו מה"ת בטל ברוב רק מדרבנן צריך ששים וכאן באמת לא חשיב מבטל גמור דקודם זמן איסורו הוא אלא דהרשב"א כתב דמ"מ מיחזי כמבטל איסור לכתחלה וכאן דקודם שמוסיף עליהם אין כאן איסור תורה וגם כיון דממשות האיסור נתבטל אף במין בשא"מ חד בתרי רק דטעם האיסור שנתפשט בתוך ההיתר אוסר וכשמוסיף עד ששים באופן שאין טעם האיסור נרגש אינו נהנה מטעם האיסור ואף שנשאר טעם קלוש בהיתר בזמן היתר אינו אוסר טעם קלוש כנודע ולכך אינו אסור לבטל הקמח הנטחן עם חטים מבוקעי' שלא הי' בהחטים הכשרים ששים רק רוב עם קמח המנוקה מכל חשש חימוץ עד שיהי' בכל הקמח ששים נגד חטים מבוקעים אבל לערב חטים המעורבים עם המבוקעים עם שאר חטים המנוקים עד אשר יהי' בהם ששים נגד המבוקעי' ואח"ז יטחון אותם כיון דבעת התערובות החטים הראשונים אסורי' לחג המצות מן התורה כיון שהאיסור ניכר במקומו והוא מערב אותם עם חטים המנוקים למען יתבטלו בששים אחר הטחינה כיון דאמרי' דמה שמערב כדי לאכלן בפסח חשוב מבטל גמור הרי הוא מבטל איסור תורה ואף שעדיין אינו מבוטל כיון שניכר האיסור עד אחר הטחינה מ"מ הרי הטחינה בעצמה חשוב ביטול אלא שאינו ניכר דבלא"ה צריך טחינה בסדר החטים דטוחני' כדי לעשות קמח אבל אם מוסיף עליהם עד שיהי' ששים כדי לטחנן חשוב מבטל איסור לכתחלה בעת שמוסיף עליהם וזה ברור מאוד:

סימן ג. ב"ה יום ג' ר"ח סיון תקצ"ו:

לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי כ"ש מו"ה "יואל אשכנזי" האבד"ק "גאלגור". אתמול סמוך לעת ערב מסר לידי מוכ"ז מכתבו היקר ובתוכו שאלה אחת באיש א' ירא וחרד לדבר ה' שמכר כל חמצו כדינא את הכל עשה יפה בעתו אך הי' לו כלי א' בערך ד' מאות טעפ יי"ש אצל אדון שר העיר ונשכח ממנו ולא נמכר וכעת שלח האדון שיקח היי"ש מהסקלאד ובא לפני מעלתו להורות לו הדרך והנה הרבה עדים יודעים שביטל חמצו ובזה פלפל מע"כ אי ביטל בעדים ושוגג מהני והגם שכבר הארכתי בזה הרבה בס' ישועות יעקב חלק או"ח כאשר הביא מעכ"ת במכתבו זה אין בהמ"ד בלי חידוש. ידוע דעת בעה"ע שכתב דדוקא באכילה אסרינן חמץ שעבר עליו הפסח בביטלו ולא בהנאה והטור כתב שאין הטעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה ואמרתי דראיות בעה"ע דקשיא לי' הא דתניא חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין וקשה מה בכך שמחליפין הא איסורי הנאה אסורים להחליפם ומזה יצא לבעה"ע דאחר שביטלו בפסח מותר בהנאה לאחה"פ ואין כאן רק איסור אכילה ולכך מותר אף באכילה דלא שביק התירא ואכיל איסורא ובודאי כיון דביטול מועיל שלא יעבור על בל יראה בודאי בטלו ומותר בהנאה והחליפן כדי להתירו אף באכילה. ואמנם עדיין קשה דהרי סברוה דאתיא כר' יהודה ואסור מה"ת בהנאה ואיך יחליפו בחמץ של היתר אף אי נימא כמ"ש דמחליפין אותו בחמץ שנאפה לאחר הפסח מ"מ איסורי הנאה אסור למכרן ואסור להחליפן ומה מרויחין ואמנם התוס' כתבו דמרויחין דחליפין אינם אסורים רק מדרבנן ולמאי דס"ד דאתי' כר"י גוף החמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת. ואמנם עדיין קשה איך נפרש לפי המסקנא דאתי' כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח אינו רק קנס מדרבנן א"כ אין חילוק בין החליפין לגוף האיסור שניהם המה רק איסור דרבנן ולפמ"ש א"ש דלר"ש מהני ביטול לחמץ לענין שאסור באכילה ומותר בהנאה לאחה"פ כשיטת בעה"ע והרי נראה מסוגית הש"ס וביחוד משיטת התוס' כדעת בעה"ע. והנה הטור כתב על דברי בעה"ע שאין הטעם נכון לחלק בין אכילה להנאה ולכאורה אי נימא כמו שהבינו הפוסקים טעם הערמה הנאמר בירושלמי היינו שיאמר שביטלו אעפ"י שלא ביטלו א"כ כיון דאמרי' דכל בודק צריך שיבטל מהכ"ת נחשוד שלא ביטל כתקנת חכמים דבשלמא בזמן המשנה