ישועות יעקב קמח

והנה מדברי הריטב"א נראה דל"ש בתו"כ ל"ש חינא וא"כ ה"ה בזה אף בתו"כ אין נזקקין ועלה בלבי לומר למ"ש התוס' ר"פ אלמנה ניזונית דהיכא שבע"כ ניזונית מע"י ליתומים אבל היכא דהיתומים יכולים לסלקה אין מעשה ידי' שלהן עיי"ש והסכימו בזה הב"ח והב"ש והנה הרא"ש כתב דהיכא שכבר גבתה מקצת כתובה אף דלענין מזונות מקצת כסף ככל כסף מ"מ הברירה ביד היתומים לסלק לה הכתובה עיי"ש ולפ"ז יש לכאורה תיוהא בהא דפריך הש"ס ממתני' דשום היתומים וממתני' דאין נפרעין לר"ל דסובר דלכתובת אשה אין נזקקין ומאי קושיא הא הטעם דל"ל לר"ל דנזקקין משום מזוני דס"ל דאיכא מע"י עיי"ש וא"כ דילמא מיירי הני מתני' בגבתה מקצת כתובה דאז יש לה מזונות ומע"י שלה וע"כ נזקקין וצ"ל כיון דלר"א אין נזקקין בודאי לא גבתה מקצת כתובה ודוחק לאוקמי בתפסה או דהש"ס רוצה לאוקמי מתני' כר"ש דס"ל מקצת כסף לאו ככל כסף וא"ש ואמנם לפי האמת משכחת דנזקקין לה עבור מזונות ובכה"ג ומעתה א"ש דנזקקין לגבות גם התוס' כיון דנזקקין לגבות העיקר משום חינא מגבינן גם התוס' משום מזוני וכמ"ש ואמנם בגרושה דאין לה מזונות אין גובין גם התוס' לדעת הריטב"א ואמנם לענין נדוניא לדעת הריטב"א אין נזקקין ולדעת הה"מ נזקקין והי' אפשר לטעון קים לי כדעת הריטב"א אמנם אחר העיון זה אינו דבאמת מבואר בטוש"ע דלכתובה נזקקין בלי שום חולק ולכאורה קשה לי כיון דהטעם משום חינא ונראה דדמי להך דמוכרת שלא בב"ד ולענין מוכרת שלא בב"ד קיי"ל דבניסת אינה מוכרת דל"ש חינא ולמה לענין נזקקין לא מחלקינן בין ניסת ללא ניסת ובאמת שהדבר נכון כיון דר"א פי' דעיקר טעמא דחינא כדי שתהי' האשה רוצית להנשא והתוס' כתבו דהפירוש שתהא האשה לחן בעיני בעלי' דלתקנת אנשים ל"צ לתקוני והיינו משום דלא תמנע האשה להנשא בשביל זה עיי"ש והיינו במקום שאינה מפסדת לגמרי אבל ביתומים קטנים שייך חינא כמו דפירש"י ולכך לא חילקו בין ניסת ללא ניסת ומעתה ה"ה בנדוניא אף דלענין מוכרת שלא בב"ד נדוניא אינה ככתובה לענין יתומים קטנים נזקקין שוב עיינתי בתשובות מהרשד"ם חלק אהע"ז סי' קל"ד ושם הוי ממש כנ"ד וכבר ניסת והורה דנזקקין אף לנדוניא ונהניתי שכוונתי לדעתו שוב נזכרתי שהר"ן חילק בין חינא דמוכרת שלא בב"ד לחינא דיזדקקו לנכסי קטנים והדבר ברור כמ"ש:

ובאמת שזה לי זמן רב תמהתי לשיטת הריטב"א דבתו"כ ל"ש חינא א"כ ארוסה דל"ל כתובה כ"א בכתב לה ל"ש חינא ומה טעם אלמנה מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד וצ"ל דנשואה דיש לה בתנאי ב"ד סמיכתה על מה שיש לה מתנאי ב"ד אבל בארוסה עיקר סמיכתה על מ"ש לה ושייך בזה ג"כ חינא כי עיקר מה שתכניס אשה לבעלה אינו רק מ"ש לה וא"כ בנשי דידן דעיקר סמיכתה על הנדוניא ודאי שייך חינא וז"ב. עוד האריך מעכ"ת ונתן טעם לדבריו משום דבמת פתאום לא שייך צררי דהוי תו"ז אלא דלפי זה לא הי' צריך שבועה ובאמת שלדעתי נראה דהא דכתבו התוס' דבתנאי בית דין מתפיס צררי היינו רק לענין שבועה ואם האמת אתה תשבע אבל לענין להפסידה לגמרי לא ועיין סמ"ע סי' רצ"ו דאל"כ יוקשה סוגי' דב"מ בהא דעודה תחת בעלה לאם נתגרשה ועיין ש"ך חו"מ סי' מ"א ובודאי לא נעלם ממנו לשון התוס' ופוסקים אלא שדעתם לחלק כמ"ש ואף לענין נזקקין לנכסי יתומים כיון דתגבה אח"ז לא חששו בזה לכתובה. אבל זאת נראה בעיני ברור דמ"מ היא נקראת מוחזקת כיון דאנן אמרינן דודאי לא נפרעת מחמת חזקה דא"א פורע תו"ז א"כ השטר עומד לגבות דאין ס' בשטר מחמת החזקה והיכי דאין ס' בשטר אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכיוצא בדבר כתב מהרי"ט בתשובה לענין מגו להוציא במקום שטר עיי"ש וה"ה בזה והבן. ובענין שבועה על האפוטרופס שהאריכו בענין מגו להכחיש קרובים כ"כ במ"א שהתוס' כ' בב"ב בעובדא דרבה בר שמשום דמגו נגד הקול לא אמרינן דאינו רוצה לומר דבר שסותר הקול ופשיטא דעדים קרובים עדיף מקלא כמבואר בב"י אהע"ז סי' מ"ו וכ"מ בגיטין (דף פ"ט) לענין קלא ואמנם הא דנסתפקו התוס' במגו נגד עדים פסולים נלע"ד דהם מחלקים דשם הי' המגו לפטרו משבועה וזה לא אמרינן נגד הקול וכ"כ בכנה"ג דמגו נגד הקול לאפטורי משבועה לא אמרינן וכמו שחילקו הקדמונים במגו דהעזה לאפטורי משבועה וכיון שענין לפנינו לפטור אפוטרופס משבועה וז"ב:

ועוד נלפע"ד דאפילו לענין הפסד ממון לא אמרינן מגו נגד הקול דהרי הראב"ד תמה שם להר"מ דסובר דל"א מגו לאפטורי משבועה א"כ בלא"ה לא הוי מגו אמנם הדבר נכון כיון דיש נ"מ לענין ממון אמרינן מגו אף לאפטורי משבועה כמ"ש הב"ח והנה התוס' שם הקשו דלמה לי' למימר דבעי אישתבע הא אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ותירצו דע"ז לא איכפת לי' לרבה רק שלא רצה לאישתבע וידוע מ"ש בעה"ת דאם אחד תובע לחברו ואומר שכבר הגיע זמן פרעון וזה אומר שלא הגיע חייב לישבע דחשיב תביעת ממון עיי"ש וא"כ אף דלא הי' נ"מ לרב"ש בהמתנת המעות מ"מ כשאנו דנין אם נזדקק לנכסי' חשיב תביעת ממון ותו אמרי' מגו לאפטורי משבועה וא"ש וממילא מוכח דמגו להכחיש הקול אף לענין ממון לא אמרינן ודו"ק:

עוד האריך מעכ"ת בענין ששייך לגופה וכ' כיון שידוע בבירור שהי' של האשה אף שיצא מתח"י אבי הבעל ל"ש לה והחכם המתנגדו כתב כיון דאבי הבעל הי' מהימן בטענת לקוח במגו טענינן ליורשים וכתב מעכ"ת דהוי טענה דל"ש דאין טוענין ליתמי והאריך בזה ולכאורה אין דבריו נכונים לפי מ"ש בתשובות הרא"ש דאף דהב"ד אין טוענין ליתמי טענה דל"ש מ"מ טענת אפוטרופס מעליא הוא אף במילתא דל"ש עיין ברמ"א סי' רצ"ו עיי"ש אמנם אחר העיון הדבר נכון דבהא שטוענין ליתומים יש שני דברים האחד מה שהם טוענים שמא כן נעשה הענין ואנו מאמינים לדבריהם שאין יודעין דאם יודעין ומשקרין היו טוענים